לאחרונה התקיים אירוע גדול שתוכנן והוכן יותר משנתיים מראש: מלאת 50 שנה להקמת בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. האירוע נערך על כר הדשא רחב-הידיים במרכז הספורט של האוניברסיטה, כאשר שעתיים וחצי קודם ההתחלה, ב-6:00 בערב, התקיימה במקום פגישת מחזורים, כל מחזור ו'הפינה' - הכול תחת כיפת השמים! - שסומנה עבורו.
גם הוא הגיע לפגישה. ואותה שעה עוד אור יום מלא עם שמש, היה. נמנה עם אלה שהתחילו את לימודי הרפואה שלהם בביה"ח תל השומר, ועברו בשנים המתקדמות לקמפוס האוניברסיטה ברמת אביב כשהושלמה הקמת בניין סאקלר, הוא משכנו החדש והקבוע של ביה"ס לרפואה.
הפגישה המפתיעה: נדירים האנשים, שבכלל זוכים לה.
תחילה לא איתר את אלה ממחזורו בין הבאים למרות שהגיע ל'פינה המתאימה', וישב זמן די ממושך ממתין לתמורה על אחת מספות הפלסטיק שהוצבו. ממולו, גם כן על ספה, ישבו עוד שלושה, זוג צעיר למדיי בוגרי בית הספר לרפואה ואביו של בן הזוג. לציין שהוא - שעליו המסופר - היה ונשאר רווק, הגיע לבית הספר לרפואה אחרי שסיים תואר שני בביולוגיה, והתקבל לשנה השנייה טרימסטר שני, כלומר ישר ללימודי האנטומיה והקורס לאנטומיה.
לפתע, מעולם דבר כזה לא קרה לו, ראה צעירה מופיעה - כנראה חלפה במהירות בין העומדים - ומתייצבת מולו, ומיד מתיישבת בספה לצדו כשהיא אומרת במהירות בחיוך מבויש-משהו: "אני לבד, בודדה, וגם אתה. אוכל לשבת לידך?"
כמובן שהוא ניאות בחיוך, והם התחילו לשוחח.
"אני רווק", פתח. "ואת?"
"רווקה גם כן".
השמש הפריעה לה תחילה, הייתה עם משקפי שמש. בכל זאת לא זזו משם.
מקסימה הייתה, וראה זאת מתחילה. תחילה סיפרה איך הגיעה: היא לא בוגרת רפואה אלא משפטים דווקא, עורכת דין במקצועה. עשתה אותה שעה בקמפוס, ובדרכה לצאת עברה על פני הכניסה והכרזות של האירוע, והחליטה בהחלטה ספונטאנית פרי-רגע - פרי שנייה ממש! - להיכנס. רזה הייתה ונאה, מאוד נעימה, קומוניקטיבית ונראית חברותית, מעוררת מיד סימפתיה, קשה לעמוד בפני החיוך הכובש שלה... לאחד מאנשי הביטחון בכניסה, היכן שניצבו השולחנות ונמסרו כרטיסי השתתפות לבוגרים עם הגיעם כמובן כנגד התשלום ששילמו, אמרה שהיא מבקשת להיכנס, פשוט להיכנס, והחיוך וגם הקול הדק והערב שלה עשו את שלהם: לא זו בלבד שהסכים, הדריך אותה כשהוא גם מלווה אותה כברת דרך פנימה, ואז, באדיבותו נפרד ממנה.
כך הגיעה עד אליו, גיבור סיפורנו או לפי ההמשך אנטי-גיבור, הפיתוי הוא לומר שהיה כוח מכַוון פה, כולם מכירים את הסיפורים והמיתוסים על דברים 'שנגזרים מראש', וכך הם הכירו במפתיע, כך התיישבה לידו...
היה בלתי רגיל - ונדיר - כיצד היא דאגה לו. ראתה שאינו אוכל ושותה, והביאה לשניהם כיבוד מהמזנונים שהיו פרושים בשטח. ביזמתה, גם נשאה וקירבה שולחן כבד, שיהיה על מה להניח... כימיה, נוצרה ביניהם באופן לא כמעט מידי – מידי. אמרה לו שהוא טוב-לב, סימפתי, נפש טובה בעיניה, שהיא לא טועה (כשהציע שתשקול זאת), שאֵלה דברים נדירים, ושהיא מעריכה אותו.
הדברים הבולטים בה כך התרשם היו האינטליגנציה שלה, ורמת הקשר - או התקשורת - הגבוהה שהיא מסוגלת ליצור ולקשור עם הזולת. כמו-כן הפתיחות שלה, שהרשימה לא פחות. על-פי מה שדיווחה לו באותה שיחה וישיבה שהיו ממושכות, בצבא הייתה מדריכה בשימוש בכלי נשק מורכבים באחת היחידות המובחרות. לאחר שחרורה סיימה פסיכולוגיה לתואר ראשון, הכול כאן באוניברסיטת תל אביב, בהמשך תואר ראשון - LL.B. - במשפטים, והיא עורכת דין אחרי שעברה את בחינות לשכת עורכי הדין.
הנפש המקסימה: היא התייתמה בגיל 5. המשבר.
מעולם לא עסקה בכך... בעריכת דין, במשפטים. הספיקה להתחיל בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה לתואר שני, ומהר מאוד, קרה המשבר, שניתק אותה מהכול. קשור היה לפרשה בה הייתה מעורבת שגילתה לה את עוולות מערכת המשפט, החלה לספר, קשה היה את החלק הזה בדבריה להבין. לא שהוא תמה או השתאה על העניין! – הוא עצמו היה עֵד לתופעת חיפוי על שופט בפרשה שהיה חלק ממנה, שהביאה אותו אז, כרופא שעבד בבית חולים, להגיש עתירה להשעייתו על
אהרן ברק נשיא בית המשפט העליון דאז. הגשת העתירה ונסיבותיה שודרו אז בחדשות
גלי צה"ל, ועם ראיון אתו, ב"ערב טוב ישראל".
מאז המשבר, היא לא סומכת על איש ולא נותנת את אמונה באיש. 'מוסדות השלטון מושחתים', היא חסידה של תאוריות קונספירציה למיניהן לפיהן הכול מנוהל בארץ וגם בעולם כדי לשלוט בנו ולהרע לנו, האזרחים, לבלוש אחרינו, להתנכל לנו ולהצר את צעדינו, ויגיע שלב שבכל אחד ואחד יושתל צ'יפ 'כשדוגמאות כבר יש'! גם לא רוצה לעולם כזה להביא ילדים, החליטה שהיא לא רוצה שיהיו לה.
ניסה במשהו להניא אותה מזה, בארגומנטים לוגיים אותם גייס, ביניהם בשביל מה לתת לחיים לחלוף תחת נבואות שחורות וחששות שכאלה, אבל לה היו טיעונים לוגיים ו'אסמכתאות' 'לא פחות משכנעות!' – משלה. הוא ידע שהדברים כבר טבועים בה עמוק, כחלק מהמשבר שחוותה, ושום שיחה זו או 'שכנוע' אחר, לא יעזרו ולא ינתקו אותה מזה.
בשל כך, הוסיפה, אין לה טלפון בדירה, אין לה גם נייד, כי היא לא רוצה לקחת סיכון של האזנה או מעקב.
הקשר היחיד שלה לעולם הוא באמצעות דואר אלקטרוני, מייל שפתחה, לא במחשב שלה כי אין לה (ולכן גם לא אינטרנט וחלילה וחס לחשוב אפילו על הצטרפות לרשתות חברתיות כפייסבוק!), במחשב שבמזכירות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה. שם מחבבים אותה, ומדי פעם היא הולכת לבדוק את המיילים שהגיעו אליה וגם לשלוח, וכך גם הייתה נוכחת ביום האירוע, היום שבו נפגשו.
"מה שמך?" שאל אותה בהמשך.
"שמי קנית", השיבה.
"שם מיוחד מאוד וייחודי מאוד", הגיב – "מן הסתם את ה'קנית' היחידה בעולם. ומשמעו?"
"אימא נתנה לי את השם 'קנית' על שם קנית קטנה, ציפור שיר ממשפחת הסבכיים שניזונה בעיקר מחרקים, ונודדת בלילה. בישראל היא חולפת ונפוצה מאוד בכל הארץ. קרויה כך כי היא גדלה וגם דוגרת סביב בריכות דגים ומקווי מים בין קנים, אליהם היא קושרת את קִנַה דמוי הסלסילה העשוי מהם ומיטלטל ברוח אִתם. צבעה, כצבע צמחי קנה מצוי דאשתקד".
ואז סיפרה לו וחלקה אתו: "אימא נפטרה כשהייתי בת חמש. לוקמיה. גידלה אותי מאז שהתייתמתי דודתי (אחות אבי), ולא היו לא שמחה, ולא אהבה, ביחס שלה אליי".
"אני משתתף בצערך על לכתה ללא עת של אמך" – הביע תנחומים. והוסיף: "ואני שונה מאחרים? בי את מאמינה ובוטחת?"
"במאה אחוזים!", אישרה. "אתה כן, משכיל, אינטליגנטי, איש שיחה, גלוי, פתוח, ישר, בניגוד לכל האחרים, ואני סומכת עליך".
"ותסמכי ותמשיכי להאמין? תמשיכי לתת בי אמון תמיד?"
"כן", השיבה.
ואז סיפר לה על הנפש התאומה שהוא מחפש, מחפש ולא נלאה. כל השנים, ולמרות חלוף השנים.
"נהיה יחד לתמיד, קנית?", שאל אותה – "לעולם לא ניפרד?"
"לעולם לא ניפרד. כן, נהיה יחד לתמיד!" השיבה - וללא היסוס - קנית.
ואז הוסיפה: "אני לא רוצה להפריע. קום עכשיו למצוא את חבריך מהמחזור, והצטרף אליהם" – הורתה לו. לא הסכימה שיוותר! "אני אמצא אותך כאן בהמשך ואחזור אליך!" – הבטיחה.
אז מה עכשיו? – מאז לא ראה אותה יותר?
מה פתאום. זה לא סיפור שבלוני - של שטנץ ידוע, דפוס ידוע ולעוס - עם המשך או סוף צפויים מראש: רחוק מזה!
כן: הוא רשם עבורה את שמו המלא עם פרטי ההתקשרות אתו, היא, שום פרט, מלבד שמה הפרטי.
הוא קם מספת הפלסטיק בה ישבו עד אז ושעה כל כך ממושכת ביחד, איתר את חברי המחזור שלו שהסתודדו בעמידה מקובצים, כל המתואר עד כה – בשבילים ובריצוף שלפני כר הדשא שבו כבר היה מוכן הכול לאירוע, והשיחה אתם הייתה מעניינת, וביותר. כבר לא הייתה שמש, אבל טרם החל להחשיך. אפילו, בין אלה שבאו כי רבים לא, היו חבריו לשולחן באנטומיה. היו אז באולם הדיסקציה שולחנות נירוסטה רבים עם גווייה משומרת על כל אחד, ליד כל שולחן, קבוצת סטודנטים מגובשת. סיפרו על הפחד מפרופ' נתן המרצה וראש החוג, שנהג לעבור בין השולחנות ולשאול שאלות, והתעדכנו זה לגבי קורותיו של זה מאז הלימודים. גם באה רופאה במיוחד מארה"ב, לאירוע ולפגישה עם חבריה, והוא שוחח אתה. אחר כך ניגש לפרופ' יוסי מקורי שעמד בקרבה, דקאן בית הספר לרפואה ועתה, עומד לפתוח את האירוע, שהיה בן מחזור שלו – החליפו כמה מלים...
האירוע: הרי לשם כך נתכנסנו
הגיעה השעה 8:30 בערב ואף מעבר, כולם התיישבו במערך הכסאות שהוצבו ברחבת הדשא הגדולה מול הבמה. גם היא הייתה! – קנית! לא שחיפש הוא אותה, היא שבה ומצאה אותו... דאגה במיוחד לשמור שני מושבים, במקום טוב – עבורו ועבורה. כל המושבים - כסאות הפלסטיק הלבנים שבלטו על פני הדשא הירוק - בכר הדשא הענק הזה הספיקו בדיוק, היו תפוסים. האירוע, כשכבר חשכה בכול, נפתח בדבריו של הדקאן פרופ' יוסי מקורי, שסיפר בהרחבה על ההישגים המרשימים וגם בקנה-מידה בינלאומי של בית הספר לרפואה, כשבהמשך דבריו הוא מגלה שהוא עומד לפרוש, ומי יחליף אותו. כל הזמן הייתה קנית מרותקת, שיתפה אותו בחוויותיה והתרשמותה, חייכה אליו, הפנתה את פניה אליו. עיניה היו חומות ראה לראשונה (כבר לא עם משקפי שמש שהסתירו), והוא אהב זאת.
כך גם היה בחלק השני שהיה מיצג אור קולי עם שחקנים כשהווידאו שהוכן מוקרן על המסך גדול-הממדים, כך גם בחלק האחרון, שיריהם של 'דני סנדרסון וחברים' במבחר להיטים: דני סנדרסון, מזי כהן, יצחק קלפטר, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק, בווליום מוגבר. הכול בלילה, בחשיכה, כשאורות וזרקורים מהבמה נותבים במשחקי אורות. ראתה שהוא סובל מהעצמה הבלתי נסבלת של הרמקולים, מעודף הדציבלים, שאלה אם הוא רוצה ללכת, והוא ראה שהיא נהנית ודווקא רצה שיישארו, פן ישבית... ובאמת, נחמד היה בהמשך לראות את רוב הנוכחים קמים, רוקדים ומפזזים עם תנועות ידיים וחיוך על הפנים כשחלק נשארים וחלק עוברים בסך מול הבמה – כן, בוגרי ובוגרות בית הספר לרפואה, וסטודנטים לרפואה שגם כן היו.
בשעה מאוחרת ממש בסיום עזבו והיא ליוותה אותו למכונית – הוא חנה מחוץ לקמפוס (היתר רובם במגרשי החניה שבו), היא - לעומת זאת - הגיעה כאמור ברגל והייתה אמורה לחזור ברגל, לדירתה השכורה. בתל אביב, מאז ומתמיד הייתה קשורה לעיר הזאת, כך גם יימשך.
שוחחו מעט תוך ההליכה. כשהגיעו למכונית, הציע לה שייקח אותה לביתה. היא סירבה, וחזרה על סירובה זה למרות שהציע שוב. אמרה לו "שלום" חטוף מבלי להביט בו, ונפנתה בצעדים מהירים לדרכה.
הבין, מהשלום החטוף, מהכול, שיותר לא יראה אותה.
– לעולמים.
הסוף המפתיע. שכתמיד, איש לא יוכל לחזות!
זה התרחש כעבור ימים ספורים בלבד מהאירוע: כפי שהסדיר מראש, הוא ניגש – אחרי שהגיע שוב במכוניתו - לאוניברסיטה, למזכירות הרפואה בבניין סאקלר, לקבל את גיליון ציוניו המודפסים והמאושרים שכבר חיכה לו. כן, עשרות שנים אחרי שסיים... אחרי שכבר פרש מרפואה, אחרי שעבד שנים בבית חולים.
הוא עוד התעכב בקמפוס כשגיליון הציונים (מעניין: בינם כאלה שראה לראשונה...) בידיו כי מה למהר לא היה, נכנס לבית קפה בתחומיו, ומשום שהגיע בשעת אחר-צהריים, והתעכב, כבר הייתה שעת ערב בהתכוננו לצאת ולעזוב את הקמפוס.
בדרך חזרה השקיף מרחוק על מרכז הספורט, שרק לפני ימים ספורים היה בו האירוע הגדול למלאת יובל, 50 שנה תמימות, להקמתו של בית הספר לרפואה. הפעם, בדיוק באותו מקום, על אותו כר דשא, אותה במה, התקיים - ליתר דיוק עמד להתחיל - אירוע אחר: "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק" – שירה בציבור עם גבי ברלין. רק לשם הסקרנות, ניגש בכביש - והמדרכה - המובילים לאירוע החדש והגיע עד לשערו.
כשהביט פנימה, חותר במבטו בין האנשים שכבר היו שם, לא האמין תחילה למראה עיניו – לא רצה להאמין! למרות שהביט מרחוק, ראה היטב: על ספת פלסטיק, אולי אותה ספה, ישבה קנית, בחברתו של מישהו אחר. בדקות שהשתהה שם, כשהוא מבחין אפילו בחיוכיה, יכול היה בקלות לשחזר – שחזור או סימולציה מה זה בדיוק חשוב, שקרוב לוודאי היו מדויקים:
"באתי מהשער, איש הביטחון נתן לי להיכנס וגם ליווה אותי... אתה סימפתי, גם אתה וגם אני בודדים – אוכל להצטרף אליך?"
הוא הבין אז שהיא איבדה את ילדותה, מאותו רגע שבו אמה הלכה לבלי שוב. שכל חייה מאז, היו ללא קבלת אהבה. ומאז אינה רוצה שום דבר לעצמה וגם אחרי שעשתה תארים באוניברסיטה, לא בית, לא ילדים (כי איך תעניק להם אהבה אחרי שלא קיבלה), לא אושר, רק לגעת מדי פעם באפס-קצהו... לגעת, במה שנגזל ממנה.
דקות ארוכות הוא עוד המשיך להשקיף מרחוק על הנפש המקסימה הזאת, שהתייתמה מאמה בהיותה בת 5, ומאז, מחפשת היא רסיסי אושר.
