כתב הגנה לנטרול לשונות רעות בניגוד לסבי שחי במולדביה שם כל ערל מקומי, היה יורק/גונב ואו סתם עולב בו, רק משום היותו יהודי, זכיתי לשרת בצה"ל כלוחם וכמפקד בכיר, וגם שותף לגיבוש תורת לחימה השרירה וקיימת עד היום. לפיכך עצם השרות בצה"ל, הרעות שנרקמה עם מפקדי ופקודי, ובעיקר השתתפותי בהכרעות העלימו מסדר יומי שיקולי יוקרה / קידום אישי וכדומה. אם נוסיף לזה קורטוב של סקרנות ודבקות, נוסח "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה", אפשר יהיה להבין את פשר המאבק שאותו ניהלתי ואני מנהל כיום כנגד הממסד הצבאי בצורך לקטיעת רציפותם של אותם כשלים, החוזרים על עצמם ממלחמה שהסתימה, בזו הבאה אחריה. לימים כתת-אלוף עתיר ניסיון, ניסיתי לשכנע את חברי שלעת הזו עמדו בראש המטכ"ל, להפיק את לקחי המלחמה בהנחה כי חוו כמוני את כשליה, ומכך שיעשו ככל שלאל ידם, לסיכולם. ולא היא.
מסתבר כי אלופים אלה בכלל, ובפרט אלה שהעלו על הכתב את חוויות המלחמה, אכן זיהו במדויק את מכלול הכשלים, ועמדו כמצוין בספריהם על מחירי העתק ששולמו בגינם. אלא מאי, מה שלכאורה היה אמור למלא את רוב רובם של דפי הספרים, בציון מקור המכשלות ואופני סיכולם בעתיד. מוקד בהפניית הקורא לחובבנות קודמיהם. כלומר, לגופם של מקבלי ההחלטות.
מה שהותיר בידי לאחר שחרורי משרות קבע, להעתיק את המאבק לשדרוג צה"ל אל המישור האזרחי, ומשם באמצעות הרצאות, מאמרים, ראיונות בתקשורת, ופגישות עם מקבלי ההחלטות. אני מנסה להניע מהלך ציבורי, כזה שיביא את צה"ל לבצע בדק בית אמיתי - ובלבד וייסמך על שארע במלחמות ובהפקת לקחיהם.
לשם כך, סמכתי על ציבור הקוראים או שומעי בתקשורת, משום שחוו בעצמם את כשלי המלחמה. לא כל שכן, עצם הדאגה המשותפת לעתיד נכדינו, אמור להוות מכנה משותף יציב ומוסכם להשגת המטרה.
התניית העוצמה צבאית, באיכות הדין הציבורי מנגד, הבהירו הטובים שבחברי, ובמיוחד בני משפחתי כי התייחסותו של הפרט בישראל לכלל הסוגיות לרבות התחום הצבאי, נעשית על-פי שיוך סקטוריאלי. ככזה ההופך חשיבה עניינית לסלט דעות, המבוסס על נאמנות המגיב/ה: ליחידה צבאית, לפלוני, ואו לתנועה פוליטית. מה שמנע ומונע חשבון נפש אמיתי, אפילו המדובר בשימור החיים והריבונות.
את ההוכחה לחשיבה חסרת ערך שכזו, קבלתי בתגובות למאמר שפורסם (באתר
מחלקה ראשונה ב-1/5/014 ) כהצדעה לחללי צה"ל. מאמר שכולו תזכורת לחובתנו המוסרית והפרקטית, להפיק במיטב את לקחי נפילתם של חברינו בני החייל - ובעצם כך, לשמר את החיים.
לפי כך בהכירי את "הנפשות הטובות", שיעשו ככל שלאל ידם להימנע מדיון ענייני. מוקד המאמר אך ורק אל סוגיית לקחי המלחמות, לרבות כותרת המאמר "מורשת אריק, לוחם ומפקד". וזאת משום היותו היחיד שהפיק לקחים (במישור העל חיילי, להבדיל מלקחים טכניים) במהלך שירותו. מה גם שכול הלקחים (המודגשים במאמר) התקבלו (לפחות) מילולית, על דעת הציבור, בהנהגה הלאומית וכמובן בצה"ל - כסימני דרך הראויים לחיקוי.
והרי ספק אם קיים נימול אחד בארץ הקודש, שיכחיש כי אריק הקים את יחידה 101, מסד לשינוי ברוח הלחימה של צה"ל שבא בעקבותיו. את ההפקה המושלמת של לקחי "קדש" (מקרב המיתלה), כפי שהשתקפה בכיבוש מתחמי אום קטף במלחמת "ששת הימים". את חיסולו המוחלט של הטרור באינתיפאדה הראשונה ב-71-72, וכמובן את חלקו של אריק בהפיכת תבוסה וודאית לניצחון במלחמת יום כיפור.
כך שאפילו שונאיו אמורים לראות בהללו, נקודות מוצא לבחינת השקעות העתק בצה"ל. לעומת תמורה מזערית, המשתקפת תדיר במלחמות ישראל.
ראיה לכך מצויה בשתי תגובות לאותו מאמר, שאין בהן ולו מילה אחת הקשורה ללקחי המלחמות, ולחובה המוסרית בהפקתם. זולת דברי בלע, לגופו של אריק ז"ל וגם עלי (ככותב המאמר), צא וראה:
מגיב משה עו"ד ( הכיתוב תואם למקור): "פצי "מורח" אותנו שוב בדברי הערצה חסרי בסיס. שרון מוצג כגאון צבאי אשר, אילו רק שמעו בקולו, הכל היה מסתדר.
אך שרון קיבל על עצמו את קו בר-לב ללא מחאה וללא בקשת התפטרות מתפקידו כאלוף פיקוד דרום (עד חודשיים וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים). אם תוכניות המטכ"ל לא נראו בעיניו, חובתו הייתה לבקש להשתחרר מהתפקיד החשוב והאחראי הזה!.
הוא האחראי לבלאגן הנורא שהיה בפיקוד הדרום, הן במחסור נורא בציוד לחימה והן בכבישים צרים מאוד ומעטים, שבהם נוצרו פקקי ענק במלחמה ואשר חובתו הייתה לדרוש הרחבתם, ושוב - לדרוש לשחררו מתפקידו אם לא שמעו לא, שכן היה חייב להיות ברור למומחה צבאי כה דגול (?) שבמלחמה לא יוכלו הכוחות לנוע כנדרש. אם פיקוד הדרום דרש ממנו ב-8 באוקטובר לנסוע דרומה ולצלוח, היה עליו לדעת מה שפצי כותב כיום, שהטנקים שלנו היו כבדים (וגם רחבים) מלצלוח על גבי הגשרים המצריים.
אם לא ידע זאת - זהו כישלון מהדהד, ואם ידע ושתק - זהו מחדל נורא המתקרב לבוגדנות כלפי מפקדיו וחייליו.
הוא נמנע, לפחות חלקית, ממילוי התפקיד שהוטל על אוגדתו, להביא את ציוד הצליחה אל התעלה, אך ידע לצעוק "לצלוח, לצלוח" כבר מהרגע הראשון, בידעו כי אין בינתיים בהישג-יד הציוד לצליחה, והכל במטרה להירשם בציבור כמי שדרש צליחה מההתחלה. זוהי רק תמצית של הביקורת הקשה והמוצדקת שראוי להשמיע כלפי שרון, אך חסידים שוטים כפצי מסנוורים בדברי ההערצה הריקים שלהם את עיני הציבור, שאינו בקי בעובדות".
ומוסיף משלו כהי לישנא, המכונה "חייל ותיק":
"שרון אכן בלט מאוד כמפקד אוגדה אך היה אלוף כושל למדי הן במה"ד שם לא השאיר חותם והן כאלוף פיקוד. פצ'י בחר משום מה להתעלם ממורשת שרון החשובה יותר, זו של שר הביטחון וראש ממשלה שם הותיר אחריו שובל של חורבן והרס, לא פחות. שרון הוא האחראי הראשי להתמשכותה של האינתיפאדה השנייה שעלתה במאות רבות של הרוגים ובמחיר שהביא את כלכלת ישראל לסף קריסה. ולא נשכח גם את חומת שרון שמהווה אימוץ ללא סייג של דוקטרינת בר-לב" (סוף ציטוט).
על אף הימנעות המגיבים ממענה ענייני, זולת מתן ציונים בנוסף לכמה טיפות ארס. לא הייתי טורח להביא את אלה לשפיטת הקורא, אלמלא הסיכוי להשתמש דווקא בהם, כנקודת מוצא וכאסמכתא לשינוי הנדרש בדפוסי השיח הציבורי.
זאת בהנחה כי כל אדם סביר כולל "משה עו"ד" ו-"חייל וותיק", מסוגל לחצוץ בין מוצר כל שהוא ליוצרו. משמע: להתייחס לשיטות לחימה, שיעילותם הוכחה בשדות הקרב, בלי קשר לאופיו למשקלו ואף לצבע עורו, של היוזם והמפתח.
אם כך נעשה, משמע נתמקד בלקחים נטו. אזי ללא השקעת משאבים זולת רצון טוב, ייעלמו כלא היו: כשלי הפיקוד והשליטה, שילוב לוקה במישור הבין זרועי והחיילי, ולצידם כשלי המודיעין הטקטי וקריסה בתפקודם של מערכות התמך. נלווים לקטיעת רציפות הלחימה, וכמבוא לתופעה בלתי נסבלת ומתמשכת- שבה כוחותינו יורים זה על זה. מה שמוביל לקיבעון ביכולת מצוי הכוח, לכדי מחצית ואף פחות מזה.
"הטבלה לא משקרת" על כמות ואיכות
למרות הישג מזערי אם בכלל, בשדות המלחמה. מתמקדת הביקורת על תקציבו המנופח של צה"ל, בעיקר אל תנאי השרות הניתנים לאנשי הקבע. בעוד התפוקה המבצעית המשתקפת תדיר בשדות המלחמה כזעומה, נסתרת מעין הציבור והממסד.
אלא מאי, למרות הסברה כי המדובר במכת שמיים, המשקפת את גבולות הכוח. יש בידי כל אזרח מהשורה, לבאר ואחר כך לבער את הסברה המטופשת. ובלבד ויתמקד בשקלול תפקודם במלחמות, של יחידות המשנה עד רמת האוגדה. ומשם יאמוד את תפקודן של המפקדות שמעליה, ובהם, הגייס, הפיקוד המרחבי והמטכ"ל. אם כך יעשה, תעמוד לפניו טבלת איכות, המצביעה על נקודת התורפה, שתחילתה בשיטת הכשרה שגויה ומזיקה, ותוצרה המשתקף באובדן השליטה בעיתות המלחמה.
ממנה בולט תפקוד מעולה של הכיתה/ ואו צוות הטנק, כך גם המחלקה והפלוגה, ומעט פחות (אך עדיין באיכות סבירה) מתפקד הגדוד. תפקוד החטיבה נחזה כבינוני מינוס, ובהרבה פחות מזה מתפקדת האוגדה. תפקודה של מפקדת הגייס (כנחזה לראשונה במלחמת של"ג) נמצאה בסמיכות לקו האדום. בעוד שתפקוד הפיקוד המרחבי והמטכ"ל, מצוי מתחתיו.
בהנחה כי אין מתום בתורת הקרב של צה"ל, וכי טבלת האיכויות אמינה דייה (חליף לשטויות המופקות בתחקירים שלאחר מלחמה). אין מסקנה אחרת זולת ההכרה, כי פני צה"ל, נחזה כאסופה של פלוגות וגדודים.
לא כל שכן היה ונסמך על קביעתו של בריגדיר גנרל א.ב.ד "כי אופן תפקוד הכוחות במלחמה משקף את אופני הכשרתם באימונים - כפל מקדם הקטן מאחד (המשקף הבדל בתנאי התפקוד בין שגרה למלחמה)" . אזי לאור כשלי תפקודם של המערכות, ממש מתבקשת ההכרה כי שיטת האימונים הנקוטה בצה"ל הנה בבחינת פגע רע. מהיותה מכרסמת בכשרות המבצעית, מונעת הפקת לקחים, ומעוותת את ממדי המיומנות והמוכנות - בעת קבלת החלטות, בדרג הצבאי והאזרחי.
הנה דוגמה אחת מני רבות אחרות, לשרירותה של הרעה הזו בצה"ל:
בשנת 1987 החליט המטכ"ל לבצע תרגיל כלל צה"לי ("ראשית חוכמה"), לאורך חמישה ימים. במטרה להקנות מיומנות למפקדות בצה"ל: מדרג המטכ"ל, הפיקוד, הגייס, האוגדות והחטיבות.
כדי שהקורא יבין את מהות הכשל, אציין כי שנה קודם בוצע תרגיל באותו היקף ובדיוק באותה מתכונת. תחילתו במתקפת אויב בדרום ומצפון (על בסיס הסדיר), המשכו בבלימה תוך כדי גיוס המילואים. ומשם ריכוז מאמץ מדורג עד ל"ניצחון".
משהסתיים התרגיל ובשונה מהמקובל, החליט הרמטכ"ל כי הפעם יתבצע "הסיכום" ביסודיות!!!. משמע, במקום יום אחד כמקובל מימים ימימה, יוקצו לסיכום שלושה ימים.
ואכן לאורכם של ימי הסיכום, ניתחו המתורגלים והבקרים אחת לאחת את שארע בתרגיל. כולם, דהיינו המתורגל והמתרגל כאחד, ציינו את "הבלגן" ששלט בשלשת הימים הראשונים לתרגיל, לעומת שיפור שנחזה ביום הרביעי ואף טוב יותר בזה שלאחריו. לכדי כך שכל הדוברים כולל הרמטכ"ל (שדבר אחרי), הביעו שביעות רצון, על עצם ההישג!!!. זה שבתחילתו שיקף תת מיומנות, ובסופו (על דעת המתרגל והמתורגל) רכשו מערכות הפיקוד והשליטה מיומנות סבירה ומספקת - בלי דעת להבדל שבין תנאי התרגיל, להשפעתם של לחצי המלחמה.
תחושת הסיפוק בקרב כלל המשתתפים, כולל הכרזות (של ראשי אגפים במטכ"ל) על ישום מידי של לקחי התרגיל. עמדו רובם ככולם בסתירה קיצונית לממצאים שאותם הצגתי, מתוקף תפקידי כשופט ראשי של התרגיל.
תחילה וכתזכורת לאבירים, ציינתי את התחייבות המטכ"ל כלפי הדרג המדיני, להיערך בכל רגע נתון (24/365) במלא העוצמה, הכשרות והמוכנות.
בהמשך הפניתי דעתם לעובדה, כי שנה קודם בוצע תרגיל באותה מתכונת ולאותם מסגרות. כך שמידת "שיור המוכנות" מהתרגיל הקודם (כפי שהשתקף בשלשת הימים הראשונים) נקבע (על דעת המתרגל והמתורגל) כבלתי נסבל. מה שמבטיח כי "שיור הכשרות" שהומחש ביום האחרון לתרגיל, יפוג
חיש קל כמו בתרגיל הקודם. מה שמוביל לשתי מסקנות:
- מערכת הפיקוד והשליטה, איננה מוכנה למלחמה. כפי שלימים השתקף בתיקו שהושג באינטי פדות,
בשהייה ובבריחה מלבנון, וביתר בולטות במלחמת לבנון השנייה.
- שיטת אמון המפקדות חייבת שינוי ומיד. אחרת לא נפיק משכמותה ולא כלום, זולת אשליות.
וכספיח: בסיום התייחסותי לממצאי התרגיל, וכהרגלי בקודש להימנע מביקורת, זולת השימוש בה כטיעון לקבל תוכנית ואו תפיסת הפעלה שונה.
הצגתי לאבירי הציונות, תוכנית מהפכנית לאמון מפקדות ובשמה "מטה דוד". אלא מאי, למרות ששיטה זו הוכחה בשבעה תרגילי אוגדה, ועל אף פרסומה בידי מחלקת ההדרכה כספר. הביאה פרישתי מצה"ל, לגניזת השיטה כאילו לא הייתה.
אמרתי, משמע עשיתי בין הרעות שצצו במלחמת יום כיפור ולאחריה. תרמה וועדת אגרנט משלה לכאוס, בגין החלטתם לזכות את משה דיין ז"ל. משום שאמר לחברי המטכ"ל בחודש יולי 73, "ג'נטלמנים צריך להתכונן למלחמה". אמירה שלדעת חברי הוועדה היוותה הוכחה לתפקוד תקין של השר. בלי דעת כי טיעון שכזה מעלים כלא היה, את חובת הממונה לוודא את מילוי הנחיותיו.
באחת הופר האיזון בארץ הקדושה בין האמירה לעשייה, כאשר הדברת משמע "אני אמרתי" הפכה לראש ולעיקר. הן כאסמכתא לקראת וועדת החקירה שבדרך, ואם נתן תוך כדי, גם לזכות בדימוי של מקצוען רב תחומי.
אלא מאי, למרות התחושה החיובית בציבור, מעצם שיתופם לכאורה בהחלטות. מסתבר כי למרות דחיקתה של העשייה לשוליים, ובאין מחסום לגידור הפרשנים ומרחב הפרשנויות - הפכה הדברת (בחלקה) לגורם פוגעני בביטחון הלאומי.
כי זאת לדעת. תחילתה של החלטה טקטית, אופרטיבית ואסטרטגית, מעוצבת בתהליך המוכר "כהערכת מצב". ובה מהווה המטרה מעין מעטפת להליך, שלאורה מתבצע ניתוח ובחינת ההשפעה של כלל הגורמים המשפיעים, ובהם: האתגר החיצוני (אויב, קרקע, מזג אוויר, מערכת הבינלאומי ואחר), במידת השפעתם על "כוחותינו".
להחלטה זו ככלל ובפרט לאחר עיצובה לתוכנית מבצעית, ערך אדיר. המחייב את שמירתו, שמע תדלוף התוכנית לאויב. על-אף זאת מסתבר כי הפרשנות/ ואו הברברת הלאומית, "עוברת כל גבול". על זאת עמדנו לאחרונה במסגרת הפסטיבל השנתי, שעורך "המרכז הבין תחומי". שם על תקן "אני אמרתי" תיאר עוזר ראש אגף המודיעין קבל עם ועולם, את רכיבי האיום.
בלי דעת כי עצם הצגתם, מעידה על הבסיס שנוכחו מתבצעת הערכת המצב הלאומית, כמבוא להחלטות. מה שמקל לכדי חמישים אחוז, את נטל הבנת תוכניות המבצע שלנו - הן לאויבי ישראל, ואף לידידותיה.
סוף דבר אומנם נכון כי סיכולם של הכשלים, נמצא באחריותם של אבירי צה"ל. אך מאחר שהלקחים חוזרים על עצמם בעלות מיותרת של דמים ודם. אזי ובלית ברירה, שומה עלינו כאזרחים לעשות מעשה. משמע, במקום להתכנס כמקובל לאחר אסון, בדרישה להקמת וועדת חקירה ממלכתית, ראוי להשקיע את אותו מאמץ בטרם אסון, במטרה לייצר מסה ציבורית בעוצמה מספקת, כדי להביא לבדק בית מעמיק ויסודי בצה"ל.
אין ספק כי בידי הציבור עומדת היכולת להביא לשינוי, ובלבד ונשיל מעלינו את אותה נאמנות סקטוריאלית למפלגה, ליחידה, לאי מי, ואו סתם משום אגו מטופש. שהרי כבר נוכחנו כי באלה אין ולא כלום, זולת סיכון עתידם של נכדינו.
