מה לא תקין בסדר הדין

יש סיבה שבשלה כל מדינה מערבית מתוקנת, מתנגדת להימורים ורואה בהם עניין פלילי. בהימורים כללי משחק, לעיתים שרירותיים לחלוטין, חותכים לא אחת תוצאות הרות גורל עבור אנשים.

כך לדוגמה, אדם יכול לסיים תיכון בהצטיינות, להתקבל לפקולטה יוקרתית בטכניון, ללמוד הנדסת חשמל במשך 4 שנים בטכניון, ואף ללמוד לתואר שני במנהל עסקים במשך שנתיים נוספות, רק כדי להתקבל למקום עבודה יוקרתי בגיל 27, ולעבוד שם עד לגיל 67, ולחסוך במשך כל חייו לבית, לילדים, לפנסיה, ולחופשות שנתיות. חברה מערבית מתוקנת דוגלת בתכנון - ובכך שתוצאות המעשים יהלמו את התוצאות (כלומר מי שעובד וחוסך, יוכל לקיים עצמו בפנסיה או בשעת מחלה, יוכל לחיות בבית משלו ויוכל לשלוח את ילדיו בבוא היום לאוניברסיטה), ושתהא הלימה בין המאמצים שאדם משקיע לבין תוצאות מעשיו.

על כן אנו שונאים הימורים ומתנגדים להם. בניגוד לכללי החיים, שחברה מערבית מתוקנת רוצה להאמין שהם "עושים הגיון" ו"עושים שכל" (למשל אתה עובד במקום קבוע במשך שנים - יש לך בית), בשוק ההימורים שולטת השרירותיות. אתה אמור לשחק במשחק שלא זו בלבד שלא ברורים לך חוקיו, אלא לא אחת, החוקים של משחק זה מתומרנים על-ידי מנהלי הקאזינו כך שתמיד תפסיד. אתה חי באשליה ולפיה, אם רק "תטיל נכון" את הז'יטון, או תהמר נכון בטוטו, או תמצא את השיטה המתמטית שחוזה תוצאות בפייס, אתה תצליח. הימורים מאופיינים, מחד-גיסא, באשליה של מאמץ קטן ורווח עצום, ומאידך-גיסא, במציאות של משגה רגעי קטן, והורדה לטמיון (לטובת מנהלי הקזינו) של כספים שאדם עבד במשך שנים בכדי לחסכם. אדם יכול להגיע לקזינו, לעשות כמה טעויות לא מודעות בהטלת הז'יטון לכיוון הלא נכון ובדרך הלא נכונה, רק בכדי להפסיד בכמה שניות חסכונות של שנים, תוך שהוא מסכן את ביתו, את קורת הגג שלו, את הפנסיה שלו, את המזונות של ילדיו ואת ההשכלה ואת החינוך שלהם.
אם לא די בכך, מנהלי הקזינו ירדפו אדם זה, לעיתים בשוק השחור, יאמירו את חובותיו, תוך שהאבסורד ולפיו בכמה דקות של הטלה שגויה של זיטון, אדם מאבד חסכונות שחסך במשך שנים, ונרדף על-ידי נושים מן השוק האפור, הוא הוא הסיבה שהמדינה אוסרת הימורים.

אך בעוד המדינה, בידה האחת, אוסרת הימורים, הרי שבידה השנייה היא מנהלת, בחסות חוקית, בחזות "כשרה" וחוקית, מנגנון הדומה באופיו למנגנון ההימורים. מנגנון שמאפשר לאנשים לאבד חסכונות של שנים, או לאבד את קורת הגג שלהם או את פת-לחמם, משום שהם נטלו חלק במנגנון בעל אופי הימורי, מטעם המדינה.

אני מדברת על מערכת המשפט ועל מערכת ההוצאה לפועל.

צדק נשגב לצד מציאות קפקאית

מערכת המשפט היא מערכת סכיזופרנית, בעלת פיצול אישיות. מחד-גיסא, היא נועדה כדי לעשות צדק. היא עושה לעיתים צדק. מי שלומד משפטים, לרוב נחשף לצדדים הצודקים של המערכת הזו. כסטודנטית למשפטים למדתי בשנים א, ב, ו-ג, על כל הבג"צים המופלאים שהעלו על נס את זכויות האדם של המיעוטים, החלשים, הנדכאים, המסכנים. כיום, לאחר אי-אילו שנים בתוך המערכת הזו, אני רואה גם צד אחר.

אני מבינה כיום, בדיעבד, שהמרצים שלי בשנים הראשונות ללימודי המשפטים, בחרו ללמד את פסקי הדין הנשגבים ביותר, הנעלים ביותר, פסקי הדין שקובעים שעיריית מכבים רעות תשנה באופן כולל את המבנה בית הספר שבתחומה, וזאת בכדי להתאים את מבנה בית הספר לנער נכה אחד (בג"ץ שחר בוצ'ר נגד עיריית מכבים רעות). פסקי הדין האלו קבעו שעל חברת אל-על לספק כרטיס טיסה לבן זוגו של דייל הומו.

סטודנטים בשנים הראשונות ללימודיהם, אשר משננים וקוראים את כל הבג"צים המופלאים והנשגבים האלו, חושבים שמערכת המשפט עושה צדק. היא אכן עושה צדק. אך מדובר בהבלחות קטנות, בשביל החלב הבג"ץ. שבחלל החיצון שבקוסמוס המשפטי. אולם, אם תסתכלו ב google earth - בתקריב על מערכת המשפט, תראו רחובות צפופים, מלוכלכים, מלאי עוני וזוהמה בתוך מערכת המשפט.
אלו הם המקרים הקטנים, ההמוניים, אותן מיקרוטראומות מרובות של חוסר צדק, שחולשות על מערכת המשפט בבסיסה, בשגרת היום יום האפורה שלה, של החלטות ממחושבות, פקידים אוטומטיים ותקנות הזויות ודרקוניות שמייצרות חוסר צדק סיטונאי.

אני מדברת על מערכת ההוצאה לפועל, על החוקים הדרקוניים שלה, שמאפשרת, באופן אבסורדי ושרירותי, להפוך, לדוגמה, אנשים עם חוב של 200 שקל אשר כלל לא הובא לידיעתם (לדוגמה אם הם פונו באמבולנס לבית החולים והוחתמו תוך שהם חצי מעולפים ומיוסרים מכאב על טופס התחייבות לתשלום בדרך לבית החולים) - דרך התקנות הדרקוניות והבנאליות של הביורוקרטיה האבסורדית של מערכת ההוצאה לפועל, לחייבים מוגבלים שאינם יכולים לצאת מהארץ או לפתוח חשבון בנק, הכל בגלל תשלום פעוט שלא הובא לידיעתם, וזו רק דוגמה פעוטה מיני רבות באשר לאבסורדים שמערכת ההוצאה לפועל מייצרת.

אני מדברת על מערכת המשפט הפלילית, שקובעת שאדם יעצר בעוד הוא חף מפשע וטרם הוכחה אשמתו, וישהה במעצר (בין אם בתא מעצר או במעצר בית) עד להכרעה במשפטו - אז יועבר לבית הסוהר, אם יורעש או לביתו - אם יזוכה. עניין שנשמע טריוואלי ופעוט - מן שגרה ממחושבת של החלטות על סרט נע בענייני מעצרים, הוא פס יצור של חוסר צדק סיטונאי. במעצר יש לשבור רוחו של כל אדם, אם הוא חלש נפשית - תוך יומיים, ואם הוא ניחן בחוסן נפשי יוצא דופן - בתוך 8 ימים (ואת זה אמר מרצה לסדר הדין הפלילי שמשמש סניגור פלילי). לא אחת המעצר - שמוצג כאמצעי למניעת סכנה לציבור או שיבוש הליכי משפט, משמש למטרה אחרת לגמרי - לשבור את רוחו של העצור, וזאת בכדי שיודה באשמה, כך שניתן יהא לבסס הרשעה על סמך הודאה זו ועוד "דבר מה נוסף", או בכדי שיתפתה לסגור עסקת טיעון, לא אחת, גם אם אינו אשם אלא סתם חושש מהליך פלילי ממושך, או שבור נפשית בשל המעצר, החקירה הקשה וההליך המשפטי המכרסם בשלוות הנפש בשל חוסר הוודאות הטמון בו.
אני מדברת על סדר הדין האזרחי, שהוא מערכת כללים ניטרלית, יבשה, פרוצדוראלית, שנועד לקדם את מטרות קידום המשפט, אך לעיתים, כללי המשחק חולשים על התוצאה, מכתיבים אותה, ומהפכים את הצדק בסלטה של 180 מעלות.

"מערכת המשפט נועדה לחלק משאבים בצורה צודקת", דה?
הכללים של סדר הדין האזרחי הם מלכודת דבש למי שלא מכיר אותם. הם מסובכים, מורכבים, סטודנטים שוקדים עליהם סמסטר שלם בשנה ג', ועוד שלושה חודשים ברציפות לאחר ההתמחות וטרם בחינות הלשכה. אלו כללים שיכולים - ממש כמו במשחק הימורים - להוביל, לא אחת, לתוצאה משפטית שהיא אצבע משולשת לצדק, להגינות, לשכל הישר ולהגיון הבריא. עורכי דין העובדים בשירות תאגידים וגופים חזקים המכירים בעל פה את סדרי הדין האזרחיים, יכולים ללהטט בהם - לתמרן בהם ולשחק בהם, וזאת בכדי להשיג תוצאות שהן הפוכות לצדק, ליושר, למה שראוי ורצוי שיתקיים בחברה מתוקנת:

כשלמדתי על תורת המשפט ועל משפט וחברה בשנה א' של התואר הראשון במשפטים, לימדו אותי שהמשפט נועד לחלק משאבים באופן צודק בחברה. כאילו דה? לא אחת, סדר הדין האזרחי ומערכת ההוצאה לפועל שתומכת בו, כמנוע משוכלל שמסיע מכונית בינונית, יוצרים גזל שיטתי והעברה שיטתית של עושר ומשאבים מאנשים עניים קשי יום לתאגידים תאבי בצע.
כן, אני מדברת על הנגישה השיטתית של אנשים עניים בהליכי הוצאה לפועל מטעם תאגידים כגון חברות הסלולר, רשות השידור (ברוך שאנו נפטרים מעונשה של זו, אמן אמן אמן), ועוד יותר גרוע - גופים שנועדו לעזור לזולת בשעת מצוקתו כגון קופות חולים ומגן דוד אדום שפותחים הליכים כנגד אנשים שכל חטאם הוא שהם התעלפו, חלו, איבדו הכרה, חטפו התקף לב, הגיעו לבית חולים, רק כדי לגלות לאחר זמן שאם בשל עומס החיים ואי תשומת לב, לא שילמו לאמבולנס, הם הופכים לחייבים בהוצאה לפועל.
אני מדברת גם על הרשויות המקומיות ועל מנגנון הגבייה המנהלית שלהם, עניין שדורש סדרה של רשומות נפרדות על האבסורד, השרירות, והרס חיי אזרחים תמימים שמתעוררים בוקר אחד רק כדי לגלות כי חשבון הבנק שלהם מעוקל בשל אגרת שילוט שלא שילמו לפני 30 שנה כשהחזיקו חנות למכשירי חשמל בחיפה, או בשל חוב ארנונה שנוצר בגין דירה שעזבו לפני 3 שנים, ונכנסו אליה דיירים חדשים.

כללי המשחק - בקזינו ובמשפט

נכון, תאמרו, אדם שעוזב דירה חייב ללכת לעירייה ולהחליף משלם אל מול בעלי הדירה. אדם שמובל אחר כבוד לבית החולים באמבולנס לאחר התקף אפנדיציט קשה, חייב לזכור באותם רגעים שהוא חתם על התחייבות לתשלום האמבולנס, ואדם שניהל עסק משפחתי עלוב ואומלל למכשירי חיפה בחיפה בשנות ה 80, וקיבל הודעה על אגרת שילוט בשפה משפטית שהוא לא הבין משום שהוא בוגר 8 שנות לימוד שעלה מעירק ולא זכה להשכלה, ותייק זאת במגירה ושכח מזה משום שהוא טיפל באימו הקשישה ואולי בבנו הנרקומן, האנשים האלו היו צריכים לקחת אחריות: האדם עם התקף האפנדיציט היה צריך לשריין את מלוא הריכוז שלו, גם כשהוא מתפתל מכאבים, ובאמבולנס, כשהוא מחובר לפרמדיק ומכשיר החיאה, הוא היה צריך לאמץ את יכולות הקריאה שלו, ולקרוא את השובר של מגן דוד אדום, על כל האותיות הקטנות שלו.

תאמרו שמי שמנהל עסק למוצרי חשמל בדמי מפתח בואדי סליב בחיפה בשנות ה 80, ובקושי מתפרנס, ושקוע בחובות, בצרות, ובחיי היום יום השוחקים, משום שאימו הקשישה נכנסת ויוצאת מבתי חולים ומשום שבנו הצעיר יוצא ונכנס ממוסדות גמילה, תאמרו שאדם כזה ששקוע בטרדות היום יום חייב לקרוא את המכתב מעיריית חיפה שמודיע לו על אגרת שילוט של 100 ש"ח לחודש, ולזכור זאת, שאחרת, הוא ראוי לשלם 100,000 שקלים בחלוף 30 שנה כאשר עיריית חיפה נזכרת להטיל עיקול על חשבון הבנק שלו עקב אגרת השילוט.
אך זה בדיוק העניין, כשמערכת המשפט מטילה סנקציות כלכליות כבדות על אנשים, רק בשל שכחה רגעית, חוסר תשומת לב, או אי-הבנה של האותיות הקטנות מן המכתבים של העירייה או מגן דוד אדום בע"מ (כמובן שמגן דוד אדום אינה חברה בע"מ אך כשהיא נוקטת הליכי גבייה דרקוניים היא מתנהגת כמו חברה בע"מ ולא כמו גוף המשרת מטרה ציבורית של סיוע לחולים ברגעי מצוקה קשים), היא מתנהגת כמו קזינו רויאל ז'יטונים בע"מ.

השילוב של סדרי דין דרקוניים, שבהם לא תמיד טורחים להביא לידיעת האדם שדורשים ממנו תשלום, את התשלום, או אשר מאפשרים הטלת עיקול מיידי ("גבייה מנהלית"), גם אם האדם שמופנית אליו דרישת התשלום, כופר בגובה החוב או בתוכנו, ומערכת הוצאה לפועל שדורסת ורומסת ופותחת בהליכים, שהם דרקוניים במידה שווה גם אם מדובר באדם שהתעלף ופונה באמבולנס, ולא היה מודע לדרישת התשלום, וגם אם מדובר בנוכל סדרתי שמרמה אנשים ומוסר שיקים ללא כיסוי, הוא שילוב קטלני, ההופך את מערכת המשפט, על סדרי הדין, התקנות, ומערכת המחשוב שלה, לקזינו רויאל ז'יטונים בע"מ, משום שבמקום לחלק עושר באופן צודק, כמו שלימדו אותנו בשנה א', כשלמדנו תורת המשפט ומשפט וחברה, המערכת הזו, לא באמצעות עבודה קשה והשקעה, אלא באמצעות ניצול ציני של כללי המשחק של תאגידים ושל עורכי דין העובדים בשירותם, מעבירה עושר, שלעיתים איננו או לא קיים, מאנשים קשי יום המשתכרים פחות משכר המינימום במקרה הסביר ושכר מינימום במקרה הרע, ואשר לא יודעים אם לרכוש תרופות או אוכל, לתאגידים תאבי בצע, שלא מרוויחים מיצור מוצרים ומתן שירותים כמו שהם מרוויחים מנקיטת הליכי גבייה סיטונאים כנגד אנשים קשי יום: ותאגידי הסלולר הם רק דוגמה אחת מיני רבות. גם רשות השידור (ברוך שפטרנו מעונשה של זו) נהגה כך.

תעבוד קשה? משהו אחר ירוויח

בחברה מתוקנת, אם אתה עובד קשה, אם אתה מחשב את ההוצאות שלך, אם אתה קונה ב"סופר זול דיל בזיל" ולא במינימרקט השכונתי היוקרתי "בוטיק אוכל בע"מ", אם אתה שם בצד כל חודש, אם אתה דואג להשכלה ולהכשרה המקצועית של ושל הילדים שלך, אתה תאכל תמיד ארוחות בריאות ומזינות, לא תרעב ללחם, תחיה בנוחות עם קורת גג מעל ראשך, ועם פנסיה וביטוח בריאות ליום סגריר.
המציאות שמתאפשרת בשל סדרי הדין האזרחיים וההוצאה לפועל, היא שונה לחלוטין: היא מייצרת עבדות כי היא גורמת לאנשים קשיי יום לעבוד לעיתים שבועיים שלמים מתוך חודש, 12 שעות ביום, בשביל נושה שעשה עליהם קומבינות של "ריביות, הוצאות משפט ושכר טירחת עורכי דין" כך שהחוב הוא פי 12 מהקרן המקורית. היא גורמת לאנשים לוותר על צרכי המזון והבריאות והרווחה הבסיסית שלהם, רק כדי שנושה שהתפיח חוב פי 10 או 20 מהסכום המקורי, יסע לנופשים באילת ויפזר שם כספים בלי חשבון ובלי הכרה, שהרי גבייה סדרתית דרך ההוצאה לפועל היא עסק משתלם ומעשיר, גם לתאגידים שנוקטים בהליכי גבייה דרקוניים וגם לעורכי הדין העוסקים בשירותם.

המשפט אמור לחלק משאבים באופן צודק, אך סדרי הדין האזרחיים ומערכת ההוצאה לפועל מהווים כללי משחק המוכרים לרוב לעורכי דין העוסקים בגבייה, אשר יוצרים מציאות של חייבים משועבדים אשר חיים בפחד, במצוקה כלכלית ונפשית ובחרדה מתמדת מפני סנקציות, חייבים אשר עובדים קשה במשך שנים ולא רואים את הסוף כי חלק ניכר מהכנסתם החודשית הולכת לנושים שמתעשרים על חשבונם, כשהם רעבים ללחם, ונושים, אשר המצוקה, העוני, המחסור והפחד של כל אותם "חייבים", הם אפיק ההכנסה המניב שלהם שמאפשר להם לשבת בארוחות צהריים יקרות (100 ש"ח לעסקית + כוס יין), מבלי להבין שאלו 100 שקלים ששלמה מחיפה היה משתמש בהם כדי להזין במשך שבוע אותו ואת משפחתו, לרוב מלחם אחיד (7 ש"ח לכיכר), אורז וקטניות (כי זה יותר זול מבשר או דגים), וכמה ירקות שהוא אוסף מהשוק ביום שישי מהרצפה.

הקפיטליזם אמור לעודד אנשים לעבוד קשה וליצור, ומתגמל אותם כספית על עבודה קשה. אך האקראיות והשרירותיות שבסדרי הדין, בגיבוי מערכת הוצאה לפועל שלא מבחינה בין נוכל שמפזר שיקים ללא כיסוי לבין אדם שהובל לאמבולנס ומשום שהוא חולה כרונית, לא היה ער לצורך לשלם (ובמקום לפנות אליו, פתחו נגדו הליך הוצל"פ) - יוצרת מחד מצב שבו אנשים שעובדים קשה, לא רואים את פירות עבודתם, כי חלק ניכר משכרם הולך לנושים, ומאידך-גיסא, תאגידים כגון חברות סלולר, שלא באמת מספקים שירות או מוצר, אלא נוקטים הליכים באופן סיטונאי, ומתעשרים - כחוק אומנם - אך באופן לא מוסרי בעליל - מנקיטת הליכי גבייה דרקוניים כלפי אזרחים קשי יום.

גם בשוק עריכת הדין המצב אינו שונה. בעוד שישנם עורכי דין שמתמחים בהליך הפלילי, ועושים לילות כימים בכדי לשחרר חפים מפשע ממאסר ארוך טווח, או עורכי דין שמתמחים ברשלנות רפואית ורואים שליחות בהשגת פיצוי לחולים שניזוקו מרשלנות רפואית, ועל כן מעמיקים בכל חידושי הפסיקה והספרות המשפטית בתחום הרשלנות הרפואית, בכדי להביא פיצוי ללקוח שלהם, העיסוק המשפטי בגבייה אינו עיסוק הדורש מיומנות משפטית: הוא עיסוק טכני, שדורש כמה הקשות של ENTER על תוכנת ה"הוצל"פית", כמה הקשות שיכולות להרוס את החיים של אדם מן הצד השני, באופן בנאלי, הבנאליות של מערכת ההוצאה לפועל.

בניגוד לעורך הדין העוסק ברשלנות רפואית, או סנגור פלילי, השוקד שעות על איסוף פסקי דין וספרות משפטית אשר יובילו לתוצאה המיוחלת ללקוחו (פיצוי כספי או זיכוי), העושים עבודה משפטית ומשתמשים בידע, כישורים, רצון, מוטיבציה והשקעה בכדי להביא עבור הלקוח את התוצאה המיוחלת, העיסוק בגבייה משפטית דורש פחות, אם בכלל, העמקה בפסיקה או ספרות משפטית, והפעלת ה"מוח החושב המשפטי" (כלומר היכולת להבין וליישם את השילוב של חקיקה, פסיקה וספרות משפטית לכדי טיעון משפטי מבריק) - ויותר, הקשה על כמה כפתורים בתוכנת ההוצל"פית, כפתורים שיכולים להביא את האדם בצד השני להתקף חרדה, התקף לב, או סתם מתח נפשי מייסר.

במילים אחרות, בעוד הקפיטליזם נוסח אדם סמית' סיפר לנו שהמערכת הקפיטליסטית נועדה לעודד עבודה קשה, יצירתיות והשקעה, הרי שמערכת ההוצאה לפועל, שמתמחית בהפיכת חובות מזעריים לחובות שיכולים להביא אדם לכדי התאבדות במקרה הרע או התקף חרדה/לב במקרה הטוב, היא מערכת שהופכת את העבודה הקשה של אחד (שלמה לוי, מקריית שמונה, בן 58, סבל במשמרות של 12 שעות, ועובד קבלן), לכסף הקל של השני (אורי שמואל - שם בדוי כמובן- עורך דין צעיר בן 30, שפתח משרד עצמאי לגבייה עם סיום לימודי המשפטים, וסועד כל יום ארוחת צהריים עסקית ב 120 שקל, עם כוס יין וקינוח על חשבון הבית, וגר בפנטאוז במגדל יוקרתי בתל אביב).

לא בזכות עבודה קשה - בזכות בקיאות בחוקי המשחק
מערכת ההוצאה לפועל אינה יוצרת התעשרות על סמך כישרון או עבודה קשה - היא יוצרת התעשרות על סמך ניצול חוקי משחק, ידיעה בעל פה שלהם, ומיומנות כיצד לנצל אותם בכדי להתעשר.
זו מערכת שאינה מאפשרת לאנשים ליהנות מפירות עבודתם הקשה כי הליכי הגבייה שלה כל כך דרקוניים, לעיתים תוך שמדלגים על שלב מתן ההודעה לחייב, כך שאדם שעובד קשה בשתי משרות או במשמרות כפולות או 12 שעות ביום, ואינו מספיק לראות את ילדיו, לנשום או לחיות את חייו, עושה זאת לא כדי לרכוש את הדירה הנכספת שלו, לא כדי לשלוח את ילדיו לאוניברסיטה, אלא בכדי לפרנס עורכי דין ותאגידים במערכת עלומה, חסרת פנים אבל מרובת רשע, באופן הכי בנאלי שיש, באופן שמי שיהנה מפרי עבודתו הם מנהלי תאגידים ועורכי דין עם משרד מצוחצח בעזריאלי שמשקיף על הים וסופי שבוע בבתי מלון.

כשמערכת ההוצאה לפועל מעבירה עושר מקבוצה אחת (אנשים קשיי יום) לקבוצה אחרת (העוסקים בגבייה סיטונאית), היא לא עושה זאת על סמך עבודה קשה שמניבה תוצאות למי שעובד, אלא על סמך ניצול של כללי משחק שמחד-גיסא, תאגידים ועורכי דין העוסקים בגבייה יכולים לדקלם מתוך שינה, ומאידך-גיסא, אנשים קשי יום מתקשים להכיר. כלומר, בדומה לקזינו שם אנשים מטילים ז'יטונים מתוך תקוות סרק להתעשר ומחוסר הבנה שהקזינו מתוכנן כך שהם תמיד יפסידו (למעט אחת להמון זמן כדי לפרנס את האשליה) - כך מערכת המשפט, על התקנות שלה, המחשבים שלה ומערכת ההוצאה לפועל שלה - מעבירה עושר ומשאבים מקבוצה אחת לקבוצה שניה, לא מפאת כישורים, עבודה קשה או עניין צודק, אלא מפאט ז'יטוני תקנות סדר דין אזרחי והוצאה לפועל, שאלו (הגובים, הנושים) בקיאים בהם, ואלו (החייבים, קשי היום, האוכלים לחם אחיד ואורז ועובדים 12 שעות ביום) טובעים בתוכם כבביצה טובענית של ריביות דרקוניות - המושכות את החייב מטה מטה מטה, בעוד הנושה אוכל ארוחת צהריים ב 100 שקלים + כוס יין וקינוח על חשבון הבית, ממרום משרדו המצוחצח במגדל המהוקצע והמעוצב.

סדר דין קפקאי, או מה לא בסדר בסדר הדין

ברשומות הבאות, בסדרת המאמרים שאציג כאן "סדר דין קפקאי, או - מה לא בסדר בסדר הדין", אציג את החיקוקים, התקנות והמנגנונים המאפשרים את העיוות הזה, שבו הצדק מתהפך בקברו ועל פניו, ב 180 מעלות, ובמסגרתו, מערכת המשפט - על מגנון ההוצאה לפועל שלה, מאפשרת חלוקת משאבים שמתאימה לתרבות עבדים ולחברה פיאודלית, ולא למדינה מתוקנת - וזאת באמצעות תקנות שעוורות לצדק, חיקוקים שרירותיים ומנגנונים בנאלים עד טירוף באופן שבו הם יכולים לחרב חייו של אדם.

אציג את העיוותים בסדרי הדין הנוספים, כגון סדרי הדין המאפשרים לרשויות מקומיות לנקוט גבייה מנהלית, וגורמים לאנשים להתעורר בבוקר עם שלשלאות מטפוריות על הידיים באמצעות חשבון מעוקל.

אציג את העיוותים בסדי הדין הפליליים, המאפשרים הרשעה על סמך הודאה, והודאה, דה פקטו, על סמך לחץ במעצר ממושך, שמתאפשר כל עוד האדם חף מפשע, ומשפטו מתנהל.

אציג את העיוותים בסדרי הדין האזרחיים המונעים מאזרחים שיש להם עניין צודק להגיש תביעה משום שהדרישות לאגרות וערבון הן שרירותיות, והפטורים הם מעטים, אך מאידך-גיסא, מאפשרים נגישה, כגון, בתביעות SLAPP, היינו, תביעות לשון הרע אשר נועדו להשתיק ולהפחיד ולשתק את חופש הדיעה.

יש גם דברים טובים בסדרי הדין, כגון, לדוגמה, החיקוקים המגנים על קורבנות עבירה בעת ההליך הפלילי, החיקוקים המגנים על חייבים מפני מאסרים (תודה לך ח"כ מרב מיכאלי), והחיקוקים המגנים על ילדים ועל בעלי מוגבלות (נפשית או קוגניטיבית) בכל גיל, מפני הנזק הנפשי שעדות בהליך משפטי עשויה לגרום להם.
בעוד שסדרי הדין השרירותיים נוצרו כשבעלי אינטרסים נשפו בעורף משרד המשפטים והפעילו לחצים, או כשפקידים במשרד המשפטים ישבו במשרד קריר, אפרפר וממוגז וניסחו תקנות שאולי הועתקו מאיזה נוסח מנדטורי מבלי לשים לב, הרי שסדרי הדין המתקנים, הצודקים יותר, כגון החוק להגנת ילדים ובעלי מוגבלות בעת החקירה או חוק זכויות נפגעי עבירה, הם תוצאה של ארגונים חברתיים, אנשים פרטיים וגופים שנפגעו מן הבנאליות של האבסורד והדרקוניות של סדרי הדין הקודמים.

ערכי היסוד של שיטת המשפט הם שרירים - צדק, חלוקת משאבים צודקת, הגינות. על הערכים האלו למדתי במהלך התואר הראשון, תוך שאני מסוחררת מיפי ונשגבות הצדק שמבטיחה מערכת המשפט, ועיוורת למה שקורה בפועל.

המציאות של מערכת המשפט, היא שעל כל דייל הומו שמקבל כרטיס לבן זוגו באל על, ועל כן ילד נכה שבג"ץ קובע כי העירייה חייבת לשנות את מבנה בית הספר לכבודו, כי לנכים יש זכות בזכות ולא בחסד, יש 1000 או 2000 או עשרת אלפים חייבים קשי יום, שמזיעים ומשתכרים בתור ללשכת ההוצאה לפועל, רק כדי לשלם את הכסף שבחברה מתוקנת היה אמור להזין את ילדיהם בתזונה נכונה ולא בלחם אחיד ואורז לבן, או לשמש את ההשכלה של ילדיהם, לנושים שאוכלים צהריים ב 120 שקלים + כוס יין וקינוח על חשבון הבית, ממרום המגדל המהוקצע שלהם.

זה לא שיש לפסול את מערכת המשפט. יש להלחם עליה, בבחינת "זעקי מערכת משפט" - ממש כפי שעמותת אומ"ץ נלחמת בשחיתות ("זעקי ארץ מושחתת"), כי אין לנו ארץ אחרת, כך גם צריך להלחם במערכת המשפט, שתהפוך ליותר צודקת.

סדרי הדין - בחלקם הגדול הם קפקאיים ודרקוניים. חייבים לשנות אותם. חייבים כי אין דרך אחרת. אם לא מערכת המשפט, אז אנרכיה. חייבים לשנות את סדרי הדין, ולהפוך אותם לצודקים יותר, כך שאדם שעובד 12 שעות ביממה כסבל, כסדרן סחורה, כמורה בתיכון בפריפריה או כמנקה משרדים ומדרגות, יוכל ליהנות מתוצרי כספו, ולא להיות אנוס לשלם אותו לנושים.

כפי שארגונים למען קורבנות אונס הובילו לחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, ובכך שמו קץ לאבסורד שבו קורבן אונס הופכת נאשמת במשפט פלילי, וחשופה לחקירות נגדיות משפילות על עברה המיני, כך אנחנו, האזרחים, האנשים שעובדים 12 שעות ביום ומשווים מחירים לפני שאנו עורכים את הקניה של יום שישי, ומעדיפים לנסוע רחוק, רק כדי לקנות מוצרי מזון בסיסים ב-1.20 שקלים פחות מהמחיר שלהם במינימרקט השכונתי היקר, חייבים להיאבק בעיוותים של מערכת ההוצאה לפועל, וסדרי הדין שמסכלים את עשיית הצדק במקום לקדמו.

יש עכשיו הזדמנות מופלאה. יש כעת כנסת חברתית (ואני לא מדברת על יאיר לפיד).

בסדרת המאמרים הזאת "סדר דין קפקאי, מה לא בסדר בסדר הדין", אציג, אחד לאחד, את העיוותים שבסדרי הדין, ואציע דרכים לשנותם.
חברי כנסת יקבלו באופן שיטתי וקבוע עותקים של הרשומות, ויוזמנו להגיב.

היות שאינך מבין את האבסורד שבחיקוק כל שהוא, עד שאתה לא רואה וחוזה במו עינך באבסורד של ישומו בפועל, טוקבקיסטים מוזמנים לספק לי דוגמאות.

חשוב לי לציין שאיני עורכת דין, כך שאין לי כל אפשרות לספק יעוץ משפטי או תשובות משפטיות לפונים במייל, בעקבות המאמרים שאפרסם שיחשפו את העוולות של סדרי הדין.

אני לומדת בעצם ימים אלו לבחינות לשכת עורכי הדין, אשר צפויות להתקיים בנובמבר 2014. סדרת מאמרים זו היא פרי הזעזוע שאני חשה לעיתים, כשאני קוראת את החוקים והתקנות היבשות, ונוכחת כמה עוול טמון בחובם.

כמשפטנים וכעורכי דין יש לנו הבחירה האם להיות ז'בר, אותו שוטר אוכף חוק מעלובי החיים של ויקטור הוגו, אשר רדף את ז'ן ולז'ן משום שברח ממחנה העבודה לפושעים שבו נכלא למשך 19 שנה, משום שגנב כיכר לחם להשבעת הרעב של הילדים של אחותו, או האם להיות ז'ן ול'ן, אשר עקרונות הצדק, האמת, היושר וההגינות הנחו אותו לכל חייו, גם כשהוא היה צריך לוותר על מעמדו הרם ועל רכושו, ובלבד שלא יעשה עוול. ז'בר מעלובי החיים סיים את חייו בירייה, לאחר שז'ן ולז'ן הציל את חייו של ז'בר, וז'בר לא היה יכול להסגיר אותו לשלטונות. ז'בר הם כל אותם חוקים בלתי צודקים, כגון החוק שאפשר מאסר חייבים בהוצאה לפועל, אשר ברוך שפטרנו ממנו.

מאסר החייבים בהוצאה לפועל, הוא רק חיקוק אחד לא צודק, באנליות אבסורדית של רוע אחת מיני רבים, שחייבים לעבור מן העולם, ממש כמו ז'בר שהתאבד בקפיצה אל נהר הסיין. אך ישנם עוד חיקוקים רבים כאלו שחייבים להשתנות, וסדרת המאמרים שאפרסם פה תצביע על האבסורד ותציע דרכים לשינויו.