היא טועמת מן החיים, מתוקים או מרים, שמחה על המתוק, ממתיקה את המריר. ובכל טעימה היא פועמת את חייה, כותבת את עצמה, רושמת את נשימותיה. זה הטעם ואלה התחושות בספר הביכורים הזה של יפית שזו, "שבעים אבנים כחולות", זו הסגולה שבו.
"הספר הזה שלי התחיל לספר את עצמו די מזמן. זה הסיפור שלי על היופי שקיים בבני האדם ועל האופן שבו הוא משתרג בנשמה, על התמודדות עם אבדן של אנשים יקרים, על סופים מכאיבים לצד התחלות מחבקות, על התבגרות ועל מה שבינו לבינה, על אהבה גדולה לחיים ולטוב שהם מזמנים.
"זה הסיפור שלי על פריחת היסמינים ועל שבעים אבנים שטמונות בלבו של כל אדם."
("פתח דבר")
מקובל לומר שפרסום ספר הוא לידה. אבל פרסום ספר ראשן הוא היוולדות של המחבר עצמו. או המחברת. אלא מה, היילוד יודע במקרה זה כי הוא נולד ולפי כך הוא נרגש מאוד ואף נפחד מלידתו. יש תחושה של היבקעות, המחשבה מבולבלת וקצת מפוחדת, הגוף כמוהו כמרחף. אני זוכר. הלא רק כמה עשרות שנים מהירות חלפו עליי מאז האופוריה של פרסום ספרי הראשון ולא הספקתי לשכוח.
כדבר המחברת, כתב הספר הזה את עצמו, אך היא זו שכתבה את עצמה. היא שילדה את עצמה טפח אחרי טפח, נראה שמגיל צעיר וכי הרבה דברים שהיו טמונים בה צמחו ממנה ואתה. בזאת אפשר לחוש על-פי כתיבתה. נראה גם שהיא מרבה להילחם בינה לבין עצמה. זאת על-פי אמירותיה. מלחמה של זו הַרגישה בזו המעשית. של זו החומלת בזו הדעתנית. של זו האחוזה בקרקע בזו המרחפת בעולם של הגיגים. כמהה ומהגגת, מהגגת ורושמת אל תוך הדפים. כמו היה רישום הגיגיה ניסיון לאחּות בין השתיים שבתוכה, לרכּך בין היש לבין האין, כאשר גם אותו אין וריק מצוי בתוכה ומחפש שחרור ונחמה.
וכך באה נחמת הכתיבה לסייע לה.
זוהי אכן נחמה של חולמים, של עורגים, תחושת שחרור של מפוצלים שאין להם ברירה אלא לחיות את הכפילות השוכנת בם לחיות את העולם החצוי שבו הם שוכנים. לידתם של אמנים היא לידת תאומים.
"מבחוץ הכול מסודר, מבפנים כאילו סיר מלא קוסקוס עם שעועית לבנה מתפוצץ לי ישר לנשמה...
"עולם הדימויים שלנו שונה כל כך. אצלי עושים ספונג'ה על החיים, אצלה מבודדים משתנים, אצלי מביאים מברג בלב של התהיות, אצלה מניחים אותן סדורות שורות. אצלי דופקים פטיש חמש קילו בראשם של דבילים ויפי-נפש, אצלה מבינים אותם, חומלים.
"זה מעייף להתבגר. אף פעם לא מפסיקים." (עמ' 56)
כך היא מדברת על עצמה, על כפילותה, וכתיבתה פעמים רבות מחויכת כמו שבאותה מידה היא יכולה להיות מחוספסת. אבל לומר מחויכת זוהי אמירה סוחפת. כי היא לא מתאמצת להסתיר את העצב שעומד בצלה, מאחוריה כמעט תמיד, נוכח מאחורי הכתיבה ולעתים אף עובר ועומד לפניה. גם לא מתאמצת להחליק, לטייח.
בעיון מציצני ראשון אתה סובר שהנה בידך ספר של אישה הרושמת דברים בנקל, אפשר, ושהדברים זורמים ממנה מכוח עצמם. אלא שהיא משלבת באומץ של כתיבה ואפשר
בתום לב מסוים ביטויים שיש אנשי ספרות אשר יאמרו כי מה לאלה להתמזג עם כתיבה רגישה למדיי, שאכן נחווית כאן לא פעם, והאם לא נעשה כאן מעשה שעטנז.
הנה דברים מאלפים שלא ידעתי, הנה אבחון של בני אדם על-פי ריחם: "לאנשים עצבניים יש ריח של אורז שלא התבשל דיו... אנשים הססנים זה כמו עוגייה שמתלבטת אם היא מתוקה או מלוחה... אנשים רגועים מריחים כמו סופלה שוקולד, ריח מתוק ועמוק. אני סוג של מוזאון לריחות. אני אוצרת אותם בתוכי." (עמ' 80)
ואומר אפוא שאכן מתעוררת לעתים תהייה, אך רק במבט ראשון. בלִיל של דברים נבחשים בסגנון המיוחד לה. אך אין זאת אלא שזה נעשה במודעות מלאה, יצירת שתִי ועֶרב של רגש עם מציאות, של עומק עם רדידות היומיום, כאשר כל זה יוצר טעמים אותנטיים, ריחניים ואקזוטיים של כתיבה שאינה מתייפייפת, אך נעשית בעל כורחה אישית ומיוחדת ויפה. כתיבה שיש בה מטבעות לשון שהיא טובעת כאן, ולא פעם אלגורִיוּת משתובבת שיֵש בה חוכמת מטבח לא מבוטלת.
ובעיקר היא כמהה. לאורך הספר היא מתגעגעת וכמהה. וכל כך לאביה שבכף ידו הגדולה יכול היה לחבוק אותה - גם אם אותם געגועים יכולים לעורר בה רתיעת חולשה, לערער אותה בַּחוסר שמביאים אתם.
"געגועים זה קטע נורא. הם מתנהגים איך שבא להם, איך שמתאים להם... יש להם קטע כזה של אורחים שבאים אלייך בלי הזמנה... פעם הייתי מביטה בהם בחזרה: 'למה מי אתם בכלל? קישטא. אני לא מהבנות שבוכות', הייתי מסלקת אותם.
"היום כשהם באים לביקור בלתי צפוי, אני מגישה להם אותי באריזה שקופה. היום, אני מצליחה להרגיש איך הידיים שלהם אוחזות בשלי כמו ששוקולד מכיל שמנת מתוקה, או כמו שחצילים קלויים פוגשים לימון ומלח בהשלמה גדולה. הבנתי שהם חלק בלתי נפרד מחיי.
"היום אני מקבלת אותם באהבה, מתרפקת עליהם עם כוס קפה וסיגריה." (עמ' 12)
ובכן איך להגדיר את כתיבתה של גברת שָזו? זו אינה שירה, ולו מן הטעם שזו מוגשת לנו בשורות של פרוזה. וזו אינה פרוזה במפורש, בשל היותה על-אף מה שנאמר למעלה טבולה לא פעם ברגישות שיש בה טעמים של ליריקה שאפשר לחוש בהם. זה גם אינו רומן, כי הספר בנוי מאנקדוטות ומהגיגים, מקטעים שלכאורה מנותקים אלה מאלה.
ועם כל זאת אני יכול לומר שבסך הכול וברוב המוחלט של הספר נוצר תצרף מלבב של קיום אנושי ברור, של מקום פיזי מסוים, חמסיני כזה, וכי נוצרת דמות שעומדת מאחורי הדברים והיא הולכת ולובשת את מהותה. מהות מלאת חיים. מלאת דילמות. מלאת רִגְשה וכמיהות. ואתה למד לחבב את הדמות הזאת ולראות מולך את העולם שהיא חיה בו אבל היא באה ורוקחת אותו מחדש, מרכיבה אותו פיסות-פיסות ומגישה אותו לך כרוך כספר. אותו ספר שדי מזמן, לעדותה, התחיל לספֵר את עצמו.
"תקשיב עם כל החושים, אני עומדת לשתוק.
אקפוץ ראש לברכה מלאת הבעות מחרישות,
אתנפץ לאלף רסיסים של דממות רועמות.
תחזיק בי חזק, אני עומדת להתפרק.
אשבר למיליון שאלות של כאן ולא כאן, של אולי, כמה ואם בכלל כדאי.
אחוז בי בכל הכוח, אני על סף היפרמות.
לא נותר בי כוח לתפור אותי בחזרה.
דבר אתי בגובה העיניים, מהאמצע של הלב, בשפה שלי, במקצב הנכון, בתדר המתאים,
שלא ארגיש נעלמת לעצמי, מתאדה." (עמ' 27)
כך, לא פעם זורמת בך המחשבה שאתה קורא שיר, ולאו-דווקא משום השורות המקוצרות, אלא משום שאותן שורות יוצרות תחושה כי בנשמת הכותבת הן נמזגות ברַכּוּת של יין, ואולי בניחוח של סיידר חמים, ואתה מקווה שהארומה שמדגדגת את אפך לא תמהר להתנדף. כי גם באותם רגעים, היא יודעת שהדברים אכן בני-חלוף וכי מעבר לכל הנאמר עליהם, החיים הם הרגע הזה שאתה חש אותו, טועם אותו, מריח אותו. שהם הדבר הזה שנוגע בך במקום כלשהו וגורם לך להרגיש שאתה אכן קיים ואכן יכול להרגיש.
וזה מביא שמחה, התאוששות, התעוררות, לצד השקיעות שתוקפות. כמו שהכתיבה שלה עולה ויורדת, ממשפטים רוויי רגש ועדינות שמודעים לכתיבתם היפה - אל מילים של שכונה, של רחוב, מילים שמעצבות מציאות אנושית חמה, קולנית, מחוספסת, ריחנית ורוגשת. כמו שמצב הרוח יכול להשתנות באחת בשל טעם שבא אל הפה, בשל ריח שעולה אל האף, בשל צליל שנשמע באוזן, בשל זיק שמרצד במוח פתאום.
"אני יודעת שהעצבות תארוז את עצמה מתוכי ממש עוד רגע, ותיסע להפריע למישהו אחר. זאת רק תקופה כזאת רעה ותחליף אותה אחת עם המון אור בתוכה. אני יודעת, מכירה את אלוהים ששולח אתגרים רק לאנשים שיודעים להתמודד עם קושי.
"מתנחמת בשמחות קטנות שתייקתי בתאי הזיכרון ונמלאת תקווה. מתוך הכואב אצמח להיות טובה יותר." (עמ' 31)
התקווה מאוששת, ובני אדם רוצים להתאושש. אך יש בה תהייה על הזמן החולף, על הדברים ועל האנשים שחוצים את חיינו. תהִייה זאת נעשית לה מובנת עם הזמן, אך כמובן כואבת בשל עצם ההתחזקות וההתגברות על אותן פרידות ואותה היכחדות בלתי נמנעת. אולי מוזר, אך יש מי שאינו רוצה להיפטר מן הכאב שהוא חש, כי הכאב מביא לו מודעות מנחמת. והיא חסרת אונים נוכח המציאות הזאת של החלוף, היא אף מצֵרה על כך שהיא מתגברת בתוכה וזורמת כך וכך עם חייה. משהו בשיכחון הזה מחמיץ בה את לבה.
"אט אט זיכרונך נמחק. נוכחותך איננה. קולך נדם. דמותך דוהה לנגד עיניי.
לא מדברים עליך.
שותקים אותך למוות.
ואני לא רוצה שזה יקרה,
ואני לא יכולה לעשות איזה דבר שיעצור את זה." (עמ' 58)
ואחר כך, מאוחר יותר, היא כמהה וכותבת: "הלוואי והייתי זוכרת איך נשמעות הגפנים של אבא, כשהן מתגפפות על כלונסאות." (עמ' 102)
אנחנו לא רוצים לשכוח. לא רק מעשים איננו רוצים לשכוח, אולי יותר מכך איננו רוצים לשכוח תחושות. לאבד רגשות. ואנחנו כותבים ואנחנו קוראים מאותן סיבות. לחוש. להרגיש. למצוא היטהרות במה שאחרים מסוגלים לכתוב לנו, ויותר מכך במה שאנחנו כותבים לעצמנו.
אני יכול לומר שזה מסוג הספרים שאתה מחבב. אני יכול לומר שזה ספר שאתה קורא בו כאשר ספל הקפה מעלה ניחוחות לידך. או מניח את הספר בקרבתך, על השידה שלצד מיטתך, ואתה שב לקרוא בו. לאו-דווקא לפי סדר הדברים, אלא חופן וטועם שוב מן המרקחת העדינה, פעם מחויכת ופעם עצובה שנרקחה כדי שתוכל לרחוש בך, שתוכל לרחוש בה.
פה ושם, מעט, נתקלתי בחזרות על דברים, אך היו אלה התבטאויות קצרות בלבד ובמכלול הקריאה הם יכולים להיטמע. וכמובן, עם כל מה שהחמאתי - ובצדק החמאתי - המבחנים עדיין מצפים לה, ליפית.
לאחר הכול לא נבנתה כאן אסטרטגיה של התחלה אמצע וסוף ולא היה צורך לשזור חוטי עלילה, הספר הוא סוג כתיבה של זרימת הגיגים, זרימת תחושות, תרשים אק"ג של רגשות, והיא נעימה וסוחפת למדי - דבר שלא כל ספר ניחן בו.
ספר ראשון, מעבר להיוולדות הוא נטיעה, והגברת שזוּ תצא מעכשיו לדרך שצריכה לטפח את נטיעת עצמה, להוכיח את פריחתה. נראה לי, כמי שאינו בר-סמכא וככל שדעתי הצנועה נחשבת, שלפחות מבחינת סגנונה האישי המוכח כאן היא מוכנה.
אני אהבתי את הספר, נעימה הייתה לי קריאתו. וכראוי להתגלותה של המחברת אביא בסיום קטע מעדותה על עצמה, על ניצחונה:
"תמיד הייתי אלופה בכאילו. שמחה בכאילו. מרוצה בכאילו.
"הכאילו שלי נפסק באביב אחד של מאי. אחרי צֶבר אירועים מטלטלים הרגשתי, והרגשות לא היו בכאילו. הצלחתי להעיר חלקים שלמים שהיו רדומים בתוכי. הצלחתי להתבונן לתוכי, שם ראיתי נוף נפלא, נפלא כל-כך עד שהשתהיתי לרגע בתוכי והתבוננתי בו. גם כשפחדתי שהחוויה רגעית, ושמדובר בפאטה מורגנה, ושהלב הזה שידע ימים קשים, שכבר הייתי בטוחה שהוא עשוי חצץ ואבנים ולא יכול להרגיש יותר, חוויתי רגישות מרטיטה. ולא חסכתי ממני את התחושה. הלב שלי התמלא מיום ליום ברַכות, עבורי. יכולתי לתת לי את כל מה שמנעתי מעצמי." (עמ' 140)
וטוב. כמה טוב שכך.
