גרוניס, דנציגר ואולמרט

מה קורה בתוך הרכב חמשת השופטים הדן בערעורה של המדינה על זיכויו של אהוד אולמרט? האם החלטה טכנית-ביסודה מספקת לנו הצצה נדירה ביותר אל המתרחש בלשכותיהם של חמישה משופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיא אשר גרוניס?

מדובר בהחלטה לפיה חמשת השופטים - גרוניס, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן וניל הנדל - ייחשפו לתוכנן של שתי השיחות בין אולמרט לשולה זקן, בטרם יכריעו בבקשת המדינה להגיש אותן לבית המשפט המחוזי. ההחלטה הזאת יכלה להינתן תוך יום-יומיים לאחר הדיון (16.6.14), אבל היא ניתנה שלושה שבועות אחריו. היא הייתה יכולה להשתרע על פני שלושה עמודים, אבל היא מחזיקה לא פחות מ-22.

כבר בעת שמיעת ערעורה של המדינה, לפני שנתיים, ההתרשמות באולם הייתה שפסק הדין לא יהיה פה אחד. העובדה שעברו שנתיים ופסק דין אַיִן, חיזקה את ההנחה שהשופטים חלוקים ושהם מתווכחים שוב ושוב על התוצאה הסופית. כעת, משנדרשו שלושה שבועות כדי למעשה להחליט שלא להחליט - הרושם הזה הופך לוודאות.

אבל למעשה זה לא רק רושם. שני קטעים יוצאי דופן בהחלטה - האחד של גרוניס והאחר של דנציגר - משקפים אולי לא רק את קיומם של חילוקי דעות אלא גם את עומקם. גרוניס מתייחס לדנציגר כמעט בלגלוג, אולי אפילו על גבול הלעג. ואילו דנציגר שופך את ליבו בצורה כמעט חסרת תקדים.


מראית עין של "זיהום"


מה שהקפיץ את גרוניס היה דבריו של דנציגר, כמעט בהערת-אגב: "היחשפות מותב זה לראיות אשר טרם עברו ב'כור ההיתוך' של ההליך הפלילי בערכאה הדיונית, ואשר ייתכן כי בסופו של יום יוחלט שלא להתיר את הגשתן, טומנת בחובה קשיים בלתי מבוטלים. עיון בראיות אלה עלול 'לזהם' את ההליך השיפוטי, ולמצער ליצור מראית עין של 'זיהום' ההליך.

"עיון בראיות אלה עלול לגרום לחברי המותב להתייחס, ולוּ באופן בלתי מודע, לראיות אשר אינן קבילות בהליך השיפוטי. עיון בראיות שלא עברו את המסננת של דיני הראיות והפרוצדורה הפלילית עלול לפגום במראית פני הצדק ובאמון הציבור בשופטיו, שכן יודע הציבור כי שופט - מקצועי ככל שיהיה - הוא אדם ככל אדם, ועלול להיות מושפע מחומר המוגש לעיונו".


"לא תוכל לתפקד"


גרוניס, שעד שראה את דבריו של דנציגר הסתפק בהחלטה של עמוד-ומשהו ובה שישה סעיפים, איבד כנראה את קור רוחו כאשר קרא את הדברים. קשה להסביר אחרת מדוע בחר להתייחס אליהם על פני שישה עמודים נוספים. יוצאת דופן עוד יותר הייתה הלשון בה הוא משתמש כלפי חששו של דנציגר:

"סבורני שעמדתו של חברי מעוררת קושי באשר לאופן שבו פועלת הערכאה הדיונית מדי יום ביומו, ועומדת בסתירה לפסיקתו העקבית של בית משפט זה... זו פסיקתו העקבית של בית משפט זה בשורה של סיטואציות שבהן נתקלת הערכאה הדיונית במהלך ניהול ההליך המשפטי. אכן, במהלך ניהולו של הליך משפטי, 'לעיתים אין מנוס מחשיפת בית המשפט לראיות שיתברר בדיעבד כי הן בלתי-קבילות'.

"...אילו נתקבלה גישה זו לעניין ערכאת הערעור, מקל וחומר שהיינו חייבים לקבלה ככל שמדובר בערכאה הדיונית. זאת, שכן שם קיים סיכון מוגבר ל'זיהום'. דומה שאין צורך להכביר מילים על המשמעות של קבלת הגישה האמורה לגבי הערכאה הדיונית. די לומר שיהא צורך לקטוע התנהלותם של הליכים משפטיים רבים, הן פליליים הן אזרחיים, ויותר מפעם אחת, על-מנת ששופט אחר ידון ויכריע בשאלת הקבילות. שום מערכת שיפוט לא תוכל לתפקד בתנאים כאלה".

לאמר: הגישה של דנציגר גם אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה עקבית של בית המשפט העליון, גם מתעלמת מהנוהלים הקבועים בחוק, גם סותרת את הנוהג היום-יומי של בתי המשפט, גם איננה הגיונית וגם תהרוס את תפקודה של מערכת המשפט. קשה מאוד לזכור מתי שופט אחד הגיב כך על עמדה של חברו להרכב, קל וחומר - בבית המשפט העליון.


גם אם נהיה במיעוט


דנציגר מצידו התייחס לנושא אחר: בדידותו של השופט המוצא עצמו מקבל החלטה השמה אותו במיעוט בין חבריו ובצד הלא-פופולרי של דעת הקהל. "יודע אני כי ההליך המשפטי שלפנינו טעון הוא ויש בו כדי לעורר רגשות כאלו ואחרים אצל חלקים נרחבים מהציבור. ניתן לסבור סברות שונות בנוגע להשפעה שתהא להחלטתנו, ככל שתהיה, על אמון הציבור בשפיטה. תמיד קיים חשש כי החלטתו של שופט 'תתקבל על-ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל-ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת'.

"...בשולי הדברים אוסיף כי הרצון להבטיח את אמון הציבור במערכת המשפט אין משמעו שעל השופט לפסוק בניגוד למצפונו. על השופטים לדעת להתעלם מרוחות שעה חולפות, אשר לעיתים נושבות לצד כזה ולעיתים לצד אחר - לעיתים מברכות ולעיתים מקלסות... עלינו להתמקד בביצוע חובתנו ולהכריע בכל דבר ועניין המונח לפנינו ללא מורא וללא משוא פנים, בין אם תהא דעתנו דעת מיעוט או דעת רוב ובין אם תזכה גישתנו לאהדה ציבורית אם לאו".

מדוע בחר פתאום דנציגר לומר דברים אלו, שהם מובנים מאליהם במלאכתו של השופט? האם הוא מצוי במיעוט בקרב חבריו להרכב, כמי שמבקש לדחות את ערעורה של המדינה? האם הוא יודע שהכרעה כזו מצידו תקומם עליו את דעת הקהל? נחכה לפסק הדין ונדע.