מסע הבחירות לנשיאות המדינה, שבסופו נבחר ח"כ ראובן ריבלין לנשיאה העשירי של ישראל, היה רווי לכלוך פוליטי, לצד הליכים פורמליים יותר בתחום אכיפת החוק. על כך יש כמובן להצר. במרקם הממשלתי שהתבסס בישראל, כהונתו של הנשיא מתאפיינת במדד סמלי, טקסי, א-פוליטי מובהק.
"בראש המדינה עומד נשיא", מצהיר בחגיגיות סעיף 1 לחוק יסוד: נשיא המדינה. בראש המדינה, לא בראש אחת הרשויות, המחוקקת או המבצעת, בין אלה המפשילים שרווליהם וטובלים בקלחת היומיום. משכך, טוב היה אם הליך בחירתו של הנשיא היה מופרד מהזירה הפוליטית. אם לא בהוצאת כוח הבחירה מידי הכנסת, לפחות בהוצאת כוח ההיבחרות מחבריה, וקביעת תקופת צינון של שבע שנים עד שיוצא המערכת הפוליטית יהיה רשאי להיבחר לנשיאות.
אך מה שמטריד יותר, עם שוך סערת בחירתו של הנשיא הבא, הוא לא ההשפעה החזקה של האווירה הפוליטית על המרוץ, השאלות הכלכליות או תהיות על נחיצות המוסד, אלא נוכחותו של המשפט הפלילי והשפעתו על התהליך.
המועמדים שנפלו
הנשיא השביעי,
עזר ויצמן, היה נתון בעת כהונתו בחקירה פלילית בחשד לקבלת שוחד מאיש העסקים אדוארד סרוסי - חקירה שהסתיימה בסגירת התיק והפרישתו מהנשיאות. הנשיא השמיני -
משה קצב, מרצה כעת עונש של שבע שנות מאסר, בעקבות הרשעתו בביצוע מעשי אונס, חקירה שהחלה בעוד קצב מכהן כנשיא.
פרשות אלה הכתימו לעד את מוסד הנשיאות, ואף שכהונתו של
שמעון פרס, היוותה דוגמה ומופת מבחינה זו, איש איננו רוצה להסתכן בבחירתו של אדם לנשיא, רק כדי לגלות בהמשך את קופת השרצים שהוא היא עימו למשכן נשיאי ישראל.
החשש הזה, מנשיא נוסף שיסתבך בפלילים, הביא להסרת מועמדותם של שני מתמודדים על הנשיאות, ודבק במועמד שלישי, שכמעט וזכה בתפקיד הנכסף. הטענות בדבר עבירות מין שביצע השר
סילבן שלום בעובדות שהיו כפופות לו לפני שנים רבות נבדק ע"י המשטרה, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין; החשדות נגד ח"כ בנימין בן-אליעזר הביאו לפתיחתה הבהולה של חקירה פלילית נגדו; והפרסומים על אודות הסכם שתיקה שנחתם בין ח"כ
מאיר שטרית לעובדת משק הבית שלו לפני שנים אחדות, במטרה להשתיק טענות בדבר הטרדה מינית, עשויים להוביל גם הם לפתיח הליכי בדיקה או חקירה. לכל התלונות, החשדות, הבדיקות והחקירות היה תפקיד של ממש בתהליך הבחירה, שבסופו הוכרז ריבלין כמנצח, כמעט על דרך האלימינציה.
התנהגות שאינה הולמת
אין ספק כי מקומם של חשדות פליליים להיבחן בחקירת משטרה. ואולם באותה נשימה יש לזכור, כי הסטנדרט הערכי-מוסרי שאנו דורשים מנשיא המדינה, הוא גבוה יותר מאשר רף המינימום של אדם שזוכה מאשמה פלילית, או שהתיק הפלילי נגדו נסגר בשל התיישנות או היעדר ראיות מספיקות. אלה אינם הרהורי לב גרידא. סעיף 20 לחוק יסוד: נשיא המדינה מסמיך את הכנסת להעביר את הנשיא מכהונתו, "אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה".
לא הרשעה פלילית אם כך, אלא עניין פעוט בהרבה, התנהגות שאינה הולמת, עשוי להוות הצדקה להפסקת כהונתו של הנשיא. ואם קביעה שכזו מהווה עילה להדחה, קל וחומר שהיא מצדיקה הצבת מחסום שימנע מלכתחילה מאדם מהתמודדות על הכהונה הרמה.
השאלה היא מי יקבע התנהגות שאינה הולמת מהי. ביחס לנשיא מכהן, העניק חוק היסוד את הסמכות לוועדת הכנסת, ובהמשך למליאתה, בהליך מיוחד הדורש רוב מיוחס בכל שלבי ההדחה. בהיסטוריה הישראלית רשום ניסיון אחד בלבד, שכשל לבסוף, להפעיל את הסעיף - בעניינו של קצב, לאחר שהיועץ המשפטי דאז,
מני מזוז, החליט להעמידו לדין בעבירות אונס, בכפוף לשימוע. חברי הכנסת לא טרחו להעמיק בשאלה האם אכן מדובר בהתנהגות שאינה הולמת; החשדות הפליליים החמורים, שלגבי ביצועם עמדה אותה עת "ראיה מנהלית" בדמות ההחלטה להעמיד לדין, היוו תשתית עובדתית מספקת לדעת חברי הכנסת.
אך כיצד יתבצעו הליכי חקירה, וכיצד ייקבעו ממצאים, אם מדובר בהתנהגות שאינה הולמת, שאיננה נכנסת לתחום הפלילי? וכיצד יתבצע הליך הבירור בעניינים של מועמדים לנשיאות, להבדיל מנשיא היושב על כסאו? אלה הן לקונות עצומות ממשים בחקיקה הישראלית. כפי שהתברר בפרשת קצב, המחוקק והמכונן עשויים למצוא עצמם מופתעים נוכח המאורעות שהמציאות מזמנת להם. אולי יתמלא החסר בעתיד, בתקווה שהצורך בהסדרים מפורטים לא יתעורר בשבע השנים הקרובות, שנותיו של ראובן ריבלין כאזרח מספר אחת.
