אינני מתכוון להביע דעה על נושאים צבאיים מוגדרים, ודאי לא ברגע שבו מתקיימת המערכה. אני מבקש לבטא תקווה שלהערכתי חשיבותה בכך שהיא יכולה לחרוץ את עתיד הבית. במילים אחרות, אסור הפעם למערכה הזאת בעזה להסתיים כקודמותיה - בלא כלום, בסיכום חסר תוכן ומשמעות אמיתית.
שורות אלה נכתבות כאשר מופרחים ניצוצות של "חשיבה קבינטית", בעיקר על-ידי דוברים שונים מטעם עצמם, או עיתונאים המתנאים בקשריהם בצמרת החכמים. אלה ואלה יוצרים תהייה אם שוב אנחנו מחפשים מתווך לרדת מהעץ, שוב אנחנו מזעיקים את המצרים, ושוב יסתיים קונצרט האימה האומלל בפיאסקו, כשהקרשנדו מתחמק מידינו ממש ברגע האמת.
קוצר הרוח אינו נמצא הפעם בעם. קוצר הרוח טבוע בהססנות של ההנהגה שמתנהלת כבר שנים ללא כיוון, ללא דרך, ללא פתרונות. זוהי הנהגה חסרת תושייה כישיש כבד שמיעה, עיוור למחצה, ומטיל מימיו במשורה צורבת בכיכר העיר.
רבים הם אלה שהבינו כי ההשתוללות המתפרעת של חמאס מחייבת טיפול שורש, אפילו ידובר בעקירתו. שכן חשוב שהסיבוב הנוכחי יהיה אחרון הסיבובים לפחות במרוצת שנים ארוכות. כל פתרון אחר יתברר ככישלון מביך, ואולי גם טראגי, כיוון שמדינת ישראל תמצא את עצמה מעתה והלאה כבת ערובה בידי ארגון טרור עזתי אכול שנאה. מעתה ייחשפו כל תושבי ישראל, איש במקומו, כבני ערובה בידי מי שקבע לעצמו כיעד בלתי מתפשר את השמדתה של מדינת הלאום העברי. בינתיים הוא מוצא את עצמו בעמדת המשבש, זה המסוגל להשחית את חיינו בכל רגע שירצה בכך.
החמצת עקירת הניבים המורעלים של חמאס עלולה בעתיד קרוב להוביל לתקיפת ישראל בטילים מכל עבר, ואז ייתכן שלמגינת לב יתברר כי גם מערך חכם של כיפות ברזל מופלאות לא יצליח להעמיד חומת מגן.
אסור שכוחנו יתגלה כמשב רוח רפאים הנעלמת כנכחדת.
ההתדרדרות התחילה בימי "החזונות הגדולים"
שנים רבות, חודשים במאות, ימים באלפים, איפשרנו לחמאס לעשות בישובי "עוטף עזה" כרצון שיגיונותיה של הנהגת חמאס, העומדת למעשה בראש איגוד ארגונים קיקיונים והיא שקובעת להם ערוצי פעולה רצחניים, היא שמפעילה אותם גם בהעמדת הפנים שזה לא חמאס אלא "ההם". יש להתייחס לחמאס במלוא רצינות כאל נחש ארסי שאת ראשו יש לרוצץ מפני שאין לנו עם מי לדבר, ודווקא כעת, כשאבו-מאזן אינו מתכוון לפרק את השותפות החדשה, הופך המאבק הצבאי למסוכן יותר אם הפגיעה בו לא תהיה יסודית; במילים אחרות, יכולותיו משתפרות ומכאן תעוזתו.
אולי לא כולם יודעים על רבים וטובים שניסו למצוא נתיב לשיח עם חמאס ושבו ריקם. זה אינו סיפור דומה לסיפור הסכריני של ההידברות החשאית שנוהלה באמצעות תמימי-דרך שוטים שלנו באוסלו שבנורווגיה, והעמידו בראשם את
שמעון פרס, אופטמיסט בלתי-נלאה. חבורה זו הצליחה לגרור אל תוכה את
יצחק רבין, שלא קלט את הנעשה אתו כשנעקד למזבח, ואז כבר היה מאוחר למשוך את המאכלת המונפת ממנו - ומאיתנו. אבל שם, היכן שנולדה אותה טעות היסטורית של אוסלו, נזרע זרע הפורענות של רצועת עזה וכנראה לא רק שם; כשמתחילים במסע ויתורים שאין בהם מראייה מפוכחת לעתיד, כי אז המסע הזה מסתיים בריסוק צווארה של ציפור הנפש.
כוהני השלום כמובן לא המציאו את "הסכסוך" או את "הבעיה". הם רק הציפו את הסכסוך אל פני השטח והוא, כבולען מהגיהנום, ינק ללועו חסר התחתית את כל התקוות הנאיביות שנכרכו במילה אומללה אחת בת ארבע אותיות. כוהני השלום לא קרבו שלום, ואם היה סיכוי לאירוע שכזה הוא התרחק כמוץ נישא ברוח. כאשר במקביל לתהליכים השונים, התעצם משקלו של פרס ככהן השלום הגדול מכולם, שניסה אולי בדרכו זו לצמצם את תרומתו רבת המשקל ל"'החלוציות החדשה' של ההתנחלויות בשם האל". על כפל זה של אינטרסים כה-הפוכים, התעצמה מיום ליום בשורת המתנחלים בתוכנו כרוח עיוועים. מאז נגבה מאיתנו מחיר דמים נורא שתושבי המדינה כולם משלמים אותו כחלק מתהליך בשורת-המשיחיות המכה בכולנו בלי רחמים.
מעולם לא עשינו את כל הדרך
מחירי השגיאות שלנו מתחדדים ומאמירים דווקא על-רקע המתיחות הקטלנית בין רצועת עזה לבינינו. מדינת ישראל נכשלה בהבנת המנטליות העזתית שהיא זרה כנראה למכתיבי המדיניות הישראלית. זה הזמן לבחון מחדש ואולי לברר לעצמנו כי לא תמיד ויתור מקרב לבבות, אלא להפך. אביו מולידו של הוויתור הזה הוא ראש ה
ממשלה המנוח
אריאל שרון. ברגע שכשל רעיונו ששיכנע רבים בנכונותו, כולל את כותב שורות אלו, לצאת מאותו תחום הנקרא רצועת עזה מבלי לקבל תמורה מזערית כדומה אפילו במשהו לשלום עקר, היה זה זמן לשקול צעד הפוך. דהיינו, שיבה לשטחים שהעברנו לעזתים בלא תמורה כלשהי. טעות היסטורית? אכן כך.
הזמן עשה את שלו והחמצנו תשובה בזכות החזרה לרצועה. בגלל הבושה? אולי. אולם בינתיים הפתן הרים ראש, ולשונו יורקת רעל ממית, ואיבתו אלינו הפכה שנאת-מוות יוקדת, מכסה כמעט מלוא-ארץ.
בכל מחזורי החיכוך וההתכתשות עם חמאס בעזה, נכשלנו מפני שלא הלכנו עד הסוף להשגת יעד, לסחוט את הרעל מגופו של הפתן, אותו השארנו חי וקיים מסיבוב לסיבוב, מפני ששמרנו לעצמנו "כתובת" להידברות. זו מחשבה מובסת שלא נבחנה. מי שיוצא למלחמה שלא על-מנת להביס אויב, הוא המובס. תנו דעתכם שמסיבוב אחד למשנהו התקצרו גם טווחי "זמן הרגיעה". בכל סבב לעגני ומקנטר מחדש נוכחנו בהתקדמות כלי הנשק שבידי אנשי עזה שתעוזתם גוברת והארץ מוצפת בטיליהם. גרוע מכל זה, תמיד נכנענו בנקודת הזמן הרגישה ביותר בתגובתנו, צעדים אחדים לפני השגת יעדים. כופפנו את זרוענו, את גבנו ואת ברכינו מול "לחץ העולם". על כך תמיד שילמנו מלוא-מחיר.
נשדדה מאתנו הזכות הבסיסית להגנה
נלקחה מאתנו הזכות הבסיסית ביותר להגן על אורח חיי תושבינו בעוטף עזה המתענים מזה כחמש-עשרה שנים. תחילת מועד הפיכתנו לבני ערובה בידי פורעי עזה באה באותו יום רחוק של כניעה, של ויתור על היעד המרכזי - רציצת יכולתו של האויב הנחוש מלהמשיך בהצקה, בזריעת מוות והרס. בלימת כוחו לקבוע את טיב זכרונותיהם של ילדינו מהיוולדם ועד התבגרותם הייתה יעד שהחמצנו פעם אחרי פעם. ילדות ונערות עברו על ילדי עוטף עזה כשבויים הנתונים לחסד הטירוף של הפצצה הבאה.
דיברנו אלף פעם ואחת שאין לאפשר טפטוף של ירי, שחובה על ישראל להגיב בעוצמה על הירי הראשון - ודבר כזה לא קרה. אנחנו משקרים לעצמנו. ממשלת ישראל היא ממשלת כזבים העוסקת בטיוח האמת. רק היום, יום רביעי בשבוע, קם שר הביטחון המומחה בזיהוי נחשים, ודיבר על הסיבות לסבב הנוכחי שלדבריו התחיל לאחר חטיפת שלושת נערינו. הוא אפילו לא מצמץ במבוכה כשסילף את המציאות, שכן הטפטוף המתגבר התחיל שבועות לפני כן (!).
כך אין מנהלים לא מדינה ולא קיוסק זעיר של מפעל הפיס.
פעם גם אני בירכתי את ראש הממשלה על זהירותו שנחשפה מאז כהססנות המאפיינת את חולשתו. אולם ההחלטה על "מלחמת עלייה בדרגה", נכונה במידה שלא ניבלם בטרם עת. גם חמאס מתרשם שעינינו פוזלות לכל עבר למצוא סולם שיוצב על-ידי מתווכים שכל ייעודם הוא למנוע את המשך כתישת העזתים, ושוב להעניק להם תמונת סלפי של המנצח הרברבן. התנהלותה של הנהגת חמאס מצמררת. אכזריותה הצינית כלפי תושבי עזה הנאנסים לשמש לה מגן, בלווית שיטת גבלס, מעוררת סלידה מחד ורחמים על משלמי המחיר.
גרוע מזה, היעד לפרוק את מטעני הארס הנמצאים בעזה התת-קרקעית, לא יושג, ואם חלילה תהיה גם כניסה קרקעית שתחסם בטרם עת, תהיה זו טרגדיה עבור כל מי שייפגע, יפצע או ייהרג, והשאלה לשם מה, לא תרפה.
לא מסיבת תה ולא קפה
אני מודה כי כאשר שמעתי את תושבי הדרום מתחננים לפני כל מיקרופון פתוח שמבצע זה יימשך עד שיושג היעד האחד והיחיד הזה של מיטוט האחראים להרס חייהם, התרשמתי מעוז רוחם; הם הסובלים בנטל האכזרי הזה, הם המשלמים במיטב שנותיהם על היותם בני ערובה, מוכנים להמשיך במסע תלאותיהם ככל שיידרשו, ובלבד שתושלם הפעולה הנוכחית. אם לאו, מה טעם בפסק זמן בלבד, כשאין מדיניות של ממש לממשלה. הרי ברור לכולנו כי אם לא נשיג את היעד הזה של פירוק זיונו של חמאס וכל יוצאי חלציו, כי אז מעתה כולנו בני ערובה, בכל שטחי ארץ-ישראל!
הנימוק הפסול שכבר נשמע פה ושם בגלוי שאין לנו חלילה כוונה למוטט את שלטון חמאס, בגלל היותו "כתובת", צריך לזעזע את כולנו, בגלל המסר שמפיק ממנו חמאס, בעוד שאנחנו לא יצאנו למסיבת תה או קפה עם הנייה וחבריו.
על ראש הממשלה וחברים בקבינט לזכור כי ברגע שבו יפעילו את כניסת חיילינו לרצועת עזה, אסור יהיה לעצור בעדם עד לאותה נקודה שחמאס ירד על ברכיו. אחרת נסיגה בטרם עת תותיר טביעת דמם של הבנים בראשי כולנו. זו אולי ההזדמנות האחרונה של
בנימין נתניהו להוכיח יכולת עמידה נגד לחצים ולא להירתע. היום כבר רבים מבין אזרחי מדינת ישראל תובעים את הדרישה הזאת. אם לאו, מוטב להסתפק בפעולת המכה האווירית.
גם העולם הערבי בוחן אותנו. גם אלה מבין ערביי ישראל הרחוקים מלאהוד אותנו. הפתנים הזדקפו בכל מקום ולשונותיהם מוכנות להכשה. ערך עונת שקט קצרה אינה בגדר הישג. מחובת הממשלה, ויש לה כלים לכך, לפעול בלי משחקים של "עליית מדרגות" עם "בנק מטרות". זהו משחק השוחק זמן יקר. מחיר ההחמצה הפעם יהיה כבד, מחר או מחרתיים.
