קמפיין יחסי הציבור של רשת חנויות הקפה קופיקס, זכה באחרונה בפרס הראשון בתחרות "האריה השואג" של איגוד יחסי הציבור והדוברות. מגיע לו פרס. אני מפרגן למשרד פיליזר העומד מאחוריו. זה היה קמפיין מעולה, מקצועי, יצירתי, עלה לסדר היום הציבורי, העסיק את כלי התקשורת, וגם נעזר על הדרך באחת התגובות המביכות של איש יחסי ציבור אחר, המכונה "של המדינה" שאף החזיר ללקסיקון מילה ישנה נושנה "א-פקקטה". (גם על זה הייתי נותן פרס קטן).
אבל עם זאת אגיד בכנות, הפרס לקופיקס הותיר אותי, אישית, בתחושה קצת של ריקנות. בסופו של דבר מדובר על כוס קפה בחמישה שקלים. חסר היה לי בקמפיין-הקמפיינים שאר רוח. עולם יחסי ציבור יודע לייצר קמפיינים חשובים אפילו מזה.
גם אני חשבתי לגשת השנה לתחרות ולהגיש את המיזם הספרותי-חברתי "החיים בשוליים". אנתלוגיה של פרוזה ישראלית חדשה על החיים בשולי החברה בישראל, רעיון של משרדי בשיתוף הוצאת הספרים "כתב" ו"סלעית". ב"חיים בשוליים" יש חשיבה יצירתית - רעיון שהתיישב על פלטפורמת האנתולוגיות הוותיקה של "כתב"; יש אסטרטגיה - שינוי תודעה באשר לתופעת הזנות באמצעות הספרות.
כפראפראזה על דבריו של נביא תקשורת ההמונים מארשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר". יש בו טקטיקה מעניינת, שיתוף פעולה נהדר עם סדנת הכתיבה היוצרת של "סלעית" בהנחיית הסופרת והפסיכולוגית עמליה רוזנבלום בה כתבו נשים מוכשרות שנחלצו מן הזנות, סיפורים קצרים על אודות חייהן; הוא נהנה גם מתוצאות תקשורתיות נאות - ראיונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, כתבות, סקירות ספרותיות, מאמרים, בלוגים, סרט דוקומנטרי על הפרויקט בכיבובה של אלה, שבעצמה נחלצה מן הזנות (ולומדת היום פסיכולוגיה בבינתחומי), אירוע השקה מרשים אליו הגיעו כ-100 איש ואישה והכי חשוב כאמור, ספר בן 302 עמודים תחת השם "החיים בשוליים" בהוצאת "כתב", ספר המכיל סיפורים מרגשים על החיים בשולי החברה בישראל.
בשביל הגילוי הנאות אציין, שיש שם גם שני סיפורים פרי עטי. ראיתי במו עיני את ההצלחה בהפסקה בת כחצי שעה ביום עיון של "סלעית" בסינימטק התל אביבי. תור ארוך בן 60 איש ואישה השתרך שם בהמתנה לרכוש את הספר במחיר מלא, וזה בימים של חרדה מקריסת ענף הספרות בישראל. אבל אז התפרסמו הקטגוריות שלפיהן ניתן להגיש עבודות לתחרות "האריה השואג" ואלו הן: לייף סטייל. לא מתאים, למרות שהסיפורים בהחלט מראים שהזנות היא לא סגנון ולא חיים; בריאות ורפואה. לא. אף כי הסיפורים בהחלט מראים שבריאות פיזית ונפשית אין ממש לאלו החיים בשוליים החברתיים; איכות סביבה. לא. זו לא ממש מעניינת מי שאין לו כל איכות חיים; טכנולוגיה ו
סלולר.זה לא; צרכנות. באחד הסיפורים דווקא מופיע פירוט צרכני של כמה זה בעמידה כמה זה מציצה, כמה רק להביא ביד. סיפור שאחת הנשים שנחלצו מהזנות בסיוע סלעית כתבה על היום שבו הבינה שהנשמה שלה זה הדבר היחידי שבעיני הלקוח או הסרסור לא שווה פרוטה. אבל לא הייתי חש נוח להביא זאת בקטגוריה "צרכנות"; ממשל, שלטון תאגידי. ספק אם אלו מציעים פתרון ממשי לחיים בשוליי החברה. אז לא;מגזר שלישי ורביעי. לא ממש הבנתי מה זה.
דתיים רוסים ערבים. (כך במקור במנשר שפרסם האיגוד) לא מתאים! פניתי להנהלת האיגוד וביקשתי מהם להוסיף גם קטגוריה חברתית. סיפרתי להם על הפרויקט הזה, אולי יתרצו. סירבו. כבר אין לכך ביקוש נאמר לי מהנהלת האיגוד.
לא ניגשתי לתחרות.
השבוע אמור לעלות בכנסת חוק שנועד לצמצם בצורה משמעותית את תופעת הזנות בישראל. חוק שאם יתקבל, יטיל אחריות פלילית גם על הלקוח, לא רק על הזונה. התקווה שאז תצומצם התופעה החברתית הקשה הזו, ועוד נשים יקבלו כלים ראויים להתמודד עם מצוקתן בלא שהזנות האיומה כגיהנום תהווה אופציה קלה. 'החיים בשוליים' היה נדבך קטן גם בקמפיין לקראת החוק הזה. אם החוק הזה יעבור, ארגיש שגם אני קיבלתי פרס קטן גם אם שמו לא "האריה השואג".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
