|
|
פסל מרדכי אנילביץ' [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
בטרם היותו של מרדכי אנילביץ' מפקד מרד גטו ורשה, כילד בוורשה הפולנית אשר גדל והיה לנער חסון, כחול עיניים וערני, הוא היה מהבודדים מבין ילדי היהודים שלא חשש להסתובב בחופשיות גם באזורים בהם לא חיו היהודים. הוא לא פחד מהבריונים הפולנים. הוא אהב לעסוק בספורט, היאבקות ואגרוף. יחד עם אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, פנחס שהפך לימים למתאגרף, הם הטילו פחד ואימה על הבריונים שונאי היהודים.
מרדכי הצעיר, יחד עם פנחס אחיו, פיתחו שיטה ייחודית: הם אפשרו לחבורה קטנה של בריונים שונאי יהודים לרדוף אחריהם, התישו אותם בריצתם המהירה וכשנותרו אחד או שניים, הסתובבו והיכו אותם מכות רצח. שמם של האחים אנילביץ' – יהודים שלא פוחדים מפני בריונים שונאי יהודים – התפרסם, עד שמנהיגי הבריונים יזמו שביתת נשק ממושכת עם כל הילדים היהודים: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים.
"אתם משלנו", כך אמרו הבריונים שונאי היהודים לאחים אנילביץ'. אחד מחבריו של מרדכי אנילביץ' אמר עליו: "אם מרדכי לא היה יהודי הוא היה ודאי מגיע להיות גנרל בצבא הפולני". מנעוריו דבק במרדכי הכינוי המעניין "אניוליק" – מלאך, שהפך לאחר שנים לכינויו המחתרתי – "מלאכי".
מרדכי אנילביץ' החל את דרכו האידיאולוגית בגיל 15, בתנועת בית"ר. שנה לאחר מכן עבר לתנועת השומר הצעיר, שראשיה שכנעוהו והבטיחו לצרף אותו מיד לקורס מדריכים, למרות גילו הצעיר. תוך זמן קצר הפך למדריך וראש שבט חדש לו קרא "למרד". הוא בנה שבט ייחודי ועצמאי והכשיר אותו במשמעת ובמסעות קרביים.
לימים נבחר מרדכי אנילביץ' להיות מפקד המחתרת היהודית בגטו ורשה. ללוחמים היהודים ובראשם מרדכי היהודי, היה יתרון אחד גדול על פני גדודי האויב האכזרי: להט להילחם קרב נקמה על מותם של בני משפחותיהם. נקמה על רצח יהודים. נקמה על ההשפלה והייסורים שהיו מנת חלקם מידי שונאי היהודים. רצון לנקמה וצימאון להכות באויב המפלצתי.
הרחוב טבע בדם האויב, תיאר מארק אדלמן, מפקד גזרה של המחתרת, את המלחמה באויב האכזר. ברדיו של המחתרת הפולנית דיווחו על הקרבות ועל גבורת הלוחמים היהודים, שהצליחו להרוג ולחסל באויביהם. הדי הקרבות נשמעו היטב מעבר לחומות הגטו. פולין כולה עקבה אחר קרב הגבורה של היהודים. הבוז ושנאת היהודים הפכו להערכה ויראת כבוד ללוחמים היהודים הגיבורים.
הפולנים היללו ושיבחו את היהודים הלוחמים, שנלחמים ביעילות ובאומץ לב כה רב. הפלוגה הבית"רית עשתה היסטוריה בהניפה את הדגל היהודי הראשון, הכחול לבן, אחרי כמעט אלפיים שנה, מעל גגותיה של וארשה, מעל זירות הקרב שבה לחם כוח יהודי אמיץ וליבו לב הארי. גור אריה יהודה.
יש לזכור כי היריות הראשונות בגטו לא כוונו אל האויב. היעד הראשון לחיסול היו מלשינים וסוכני אויב ומשתפי פעולה מקרב היהודים. גזר דין אחד לכל מי שנמצא אשם – מוות. מפקד המשטרה היהודית בגטו, יוזף שארינסקי, היה הראשון. אחריו באו בוגדים נוספים. המחתרת היהודית, ידעה עד כמה מעשה הלשנה יכול לפגוע במטרה שלשמה הוקמה – נקמה באויב הרוצח האכזר.
אחד מהבוגדים, איש היודנראט, שמו אלפרד נוסיג, עו"ד, עיתונאי, רופא ופילוסוף, נידון למוות באשמת בגידה, הלשנות ומסירת דוחות שוטפים לאויב. לאחר מותו נמצאו בכיסיו, מסמכים שהיו מיועדים לאויב, בהם הוא מסביר כיצד לנצח את היהודים. האויב הפנימי טופל ביסודיות ובנחישות ובהצלחה מרובה.
חלומו של מרדכי אנילביץ' התגשם, וכך כתב: "נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר... העיקר – חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה".
ובאמת, האויב לא הצליח במלחמתו נגד הגבורה היהודית. הלוחמים היהודים המשיכו להילחם גם לאחר שהגטו כבר לא היה קיים, והצטרפו לפרטיזנים, בעיקר ללוחמים הקומוניסטים, חברי הארמיה לודובה. שיאה של התעוזה היהודית היה הצטרפות לוחמי הארגון היהודי כיחידה לוחמת נגד האויב במרד גדול עוד יותר, עד שהצבא האדום הצטרף והאויב הובס ונוצח ניצחון מוחלט. ניצחון מוחץ שנחקק בלב העולם לעד ולעולמי עולמים.
