ארבע תמונות

את הרקע נראה לי שכולנו יודעים, אך עד מהרה נשכח, וישארו בזכרוננו רק הדים מעורפלים ותמונה אחת או שתיים.

התמונה הראשונה, תמונת שלושה נערים שהפכה לתמונת ארבעה נערים. השלושה יהודים, הרביעי ערבי, כולם נפגעי פעולות איבה.

את הנערים היהודים חטפו ורצחו פעילי חמאס, כחלק מצורת פעילות אותה החמאס מקדם מזה עשור. החוטפים עדיין במסתור, אך ה"אומה הפלשתינית כולה" עומדת איתן מאחוריהם - החל בהורים המשבחים את התנהגות ילדיהם, וכלה בהנהגה המעודדת עוד ועוד חטיפות דומות.

כיכרות ערים, גני ילדים, מגרשי כדורגל ואולי אפילו נמל תעופה (אם ישראל תכנע לדרישות חמס כחלק מהסכם תהדייה חדש) יקראו על שמם. כשיתפסו, אם ישארו בחיים, הם יוכנסו לזמן קצוב לכלא בישראל, שם הם יהנו ממשדרי טלוויזיה, חינוך, אוכל מזין, טיפול רפואי, חברותא, תקשורת ועוד, בידיעה ברורה שתוך זמן מה הם ישוחררו. עד סוף ימי חייהם, הם ובני משפחותיהם, מוכרים כחלק ממנגנון העובדים של הרשות הפלשתינית ולפיכך זכאים להטבות כספיות משמעותיות.

את הנער הערבי חטפו שלושה יהודים, כנקמה, ושרפו אותו בעודו בחיים. הם כרגע עומדים למשפט. החברה הוקיעה אותם ואת עונשם הם ירצו כל ימי חייהם ללא סיכוי שישוחררו חזרה לחיק חברה תרבותית. הם איבדו זכות זאת, ואנחנו מתמודדים עם הזעזוע האדיר לו גרמה התנהגות נלוזה זו - הרעיון שאנשים מקרבנו מסוגלים להתנהג כחיות אדם. אצל הערבים זו הנורמה, אצלנו הדבר נדיר כל כך שאין אנו יודעים בדיוק איך לעכלו ולהתמודד אתו.

אך אסור שתמונת הארבעה תשאר במישור אחד, ללא הפרדה. אין הדברים שקולים, ואסור להעמידם על אותו משטח. אצל הערבים, רצח יהודים הוא דבר של מה בכך, גורם לשמחה עילאית ולדירבון לעוד. אצלנו הארץ לא תשקוט עד העובר על דיברת "אל תרצח" יבוא על עונשו.

התמונה השנייה היא של מערכת כיפת ברזל.

בקיץ 2014 השתבשו התוכניות במקצת. התגלה לנו, ללא תכנון מקדים, שכל מדינת ישראל יכולה להיות מטווחת מעזה. כל אזור תל אביב. ירושלים. חיפה. ואף צפונה לעבר הגבול הצפוני.

עד מהרה הבנו, את שידענו מראש, שלחמס בעזה "הנצורה" מצבורי טילים המאפשרים להם ירי של 100-200 ליום, והמלאי לא יאזל לפחות לחצי השנה הקרובה.

התברר לנו גם שלמרות העליונות הצבאית (האוירית) של מדינת ישראל, לאוגרי ולמשגרי הטילים וכך גם למתווי המדיניות (הנייה וכל אלו משתחתיו) חסינות כמעט מוחלטת. מדוע? לדרג המדיני שלנו פתרונים.

הם יורים, ואנחנו הסתגלנו לשגרת חיים חדשה, אותה "שגרת חרום." מדי פעם היא מופרעת על-ידי טילים פוגעים או חלקי טילים שיורטו, ולמעט מהרוג אחד ומספר מאוד קטן של פצועים, החיים ממשיכים כהרגלם.

תרופת הפלאים המגינה עלינו היא מערכת כיפת ברזל. שמונה מערכות כאלו פרוסות ברחבי הארץ ומועברות כפי הצורך ממקום למקום, והתשיעית בדרך.

בנוסף לפעילות המבצעית, המערכת מארחת סבב אורחים בלתי פוסק: מגיעים לארץ אורחים מחו"ל להראות הזדהות, אחרים מגיעים לרכש והצטיידות - מערכת מופלאה שכזו - או ללמוד פרטים ולרגל (כי אם ישראל מפתחת דבר כזה, אויבינו עד מהרה יפתחו דרכים אחרות לפגוע בנו). את כולם לוקחים אחר כבוד לראות את מערכת כיפת ברזל ולהתרשם מביצועיה.

הפעם, בעיצומו של מבצע צוק איתן, הזמינו גם את כל העתונאים הזרים, דבר שבמבצע האחרון ביטלו ברגע האחרון.

אך לא רק מבקרים ועתונאים זרים מובאים לראות את המערכת הדימיונית הזו, הלקוחה ממש מסרטים מצוירים של לפני עשרות שנים. ישראלים מגיעים בהמוניהם, לאות הזדהות ותמיכה.

אם בשנות השבעים והשמונים היינו נוסעים פעם בשנה, לקראת סוף חופשת הקיץ, ללונה פרק בתל אביב, הרי שבקיץ 2014, אלו שאינם מבלים בחו"ל (וכל עם ישראל, כרגיל, נמצא בחו"ל), חלה חובה, כך נראה, לסוע לראות את כיפת ברזל ומפעיליה. "הילדים שיראו."

בשעתו, ההורים היו חוסכים פרוטה לפרוטה להרשות לעצמם את אירוע סוף הקיץ לילדים. היום, בין קפיצה לארופה לבין גיחה לארה"ב או למזרח, נסיעה קצרה מקומית לאותה מערכת דמיונית, מדע-בדיונית, היא דבר של מה בכך.

מוזר איך שביום הראשון של מבצע צוק איתן התקשרה מישהי מהארץ בבקשה למישהי בחול - "הם זקוקים לפלטה חמה," כך היא אמרה, וחברתה מיד נרתמה לגייס כספים ולעזור לאותם חיילים המאיישים את מערכת כיפת ברזל. היום הם כבר מנסים להדוף את גלי המבקרים והתומכים. הם הפכו לדבר הפופולרי ביותר של קיץ 2014.

התמונות השלישית והרביעית הן של פעולות האויב.

בתחילה פעולות שסוכלו: חדירה ימית (חמישה לוחמים אמיצים, שפעלו כפי שפועלים אצלנו ביחידות עלית, אלה שהם באו אל קיצם המהיר). חדירה ממנהרה (13 לוחמים אמיצים, שיצאו כמו עכברים מבטן האדמה, שמונה נהרגו וחמישה נמלטו).

המסר בתמונה זו פשוט: ראו, הוזהרתם. אנחנו - לוחמי שחרור פלשתין - עשויים ללא חת. פעם אחר פעם נחדור, נחשול של לוחמים אמיצים אחר נחשול. נפתיע אתכם במקומות שלא ציפיתם, ועוד נצא כשידינו על העליונה.

חשבתם שעצרתם בעדנו, והנה עוד אלפי לוחמים ממתינים. ביבשה, באויר ובים. עוד נתקוף, נפתיע ונצליח!

ומדינת ישראל? היא תתאבל על מתיה, כפי שעשתה על שלושת המתנחלים, ותחזור לשגרה. יחי השיכחה!

עוד נשחוט עשרות מכם, בקיבוצים ובהתנחלויות, בלב ליבן של תל אביב וירושלים. עוד נביא מאות לסופם המר, עד יתגלגלו גולגלות הציונים ברחבי השטחים הכבושים.

עוד נכונות לכם הפתעות, ולנו נצחונות.

חייבים אתם להפנים שמקומכם לא כאן. מעמדכם אינו איתן. חייבים אתם להתחיל לארוז את הפקלאות ולחזור לארצות מוצאיכם.

יחי לוחמי החרות והחופש!

מוות ליהודים. סוף לציונות, להשתלטות ולכיבוש!

תחי פלשתין החופשית.

את התמונה הרביעית עדיין לא חווינו, אך היא תדמה לפיגועי ה-11 בספטמבר, 2011.

עם כל הסיכולים המאד מתוקשרים, בסופו של דבר יחדרו אותם טרוריסטים הקוראים לעצמם "פלשתינים" ויצליחו להוציא לפועל אירוע טרור שעוד לא ראינו כמוהו באכזריותו. או אז יקום גדעון לוי בעמודו הראשי של עיתון הארץ, ובגיבוי מוחלט של העורכים והבעלים ואיתם כל המנויים והמפרסמים, יסביר לעולם כולו מדוע אותה פעולה איומה, מוצלחת, היא תוצאה ישירה של עצם היותנו במדינת ישראל, מדינת הלאום שלנו, המדינה היהודית היחידה בעולם. בכל אנחנו אשמים, תורתו של לוי וחבר מרעיו.

הדבר מפריע להם מאד. עצם הקיום שלנו. אך נוח יותר להביע זאת ממשרדך בתל אביב, בין כוס קפה בבוקר לארוחת צהריים נפלאה ושכשוך במי הים התיכון בשעות אחר-הצהריים הנוחות. מעדיפים הם, כמו גם חברי הכנסת הערבים, לגדף ולהוציא דיבת הארץ ממרום נוחות מושבם, מאשר לקום, לארוז את הפקלאות, ולעבור להתגורר בעזה, עם "אחיהם" הסובלים.

זו התמונה הרביעית, פיגוע מוצלח שלא יעלה בידינו לסכל, ממנה אני מפחד ושאינה נותנת מנוח לאותם השומרים על חומותיך ירושלים - אנשי הביטחון הכללי וצבא ההגנה לישראל.

צבא נהדר יש לנו. צבא המוכן וממתין לפקודה. צבא שאנשיו לא מתראיינים בכלי התקשורת. צבא בו ביטחון שדה הוחזר לבין השורות. צבא שלו רמטכ"ל שקול וחושב, דובר מעולה וחיילים ומפקדים לתפארת. זהו צבא העם שיעשה כל הנדרש ממנו.

רק הפקודה מתבוששת לבוא, שכן הדרג המדיני עסוק בדישדוש במקום ובחיים של עד הלום.

זהו קיץ 2014 בהתהוותו. ארבע תמונות. שתיים מחרידות, שתיים מעודדות.

אני יושב על ספסל במוזאון - זה שבמוחי - ובוהה בתמונות שלפני. נמצא אני באולם גדול ובו אוסף מאוד מרשים. שנת 2014 היא חלק מההיסטוריה, מרחק כה רב מההווה. הנה, תמונה ברורה, אחרת מטושטשת. זו לטעמי, רעותה מכעיסה אותי.

יושב אני ומבכה את מר גורלה של ארצי, שכן אותם ארועי קיץ 2014 הם שהובילו לסוף הדרך.

העולם כולו ישב בצד וצפה: האם מדינת ישראל תלך בדרכו של אובמה ולא תעשה דבר? ישבו המצרים וחיכו. ישבו האירנים וחיכו. ישב העולם הערבי כולו בציפיה דרוכה. חיכו והתחילו להפנים את חולשתה של מדינת ישראל. לא מעצמת על היא, ועליונותה הצבאית דבר בן חלוף הוא. ללא נחישות, ללא הכרה בצדקת הדרך, ללא התעוזה והמעוף שאפיינו את מדינת היהודים בעשורים הראשונים, אחת דינה.

העולם כולו ישב ולא האמין למראה עיניו. בעוד ראשי המדינה, שריה, יועציה וחברי הכנסת הנבחרים התכתשו ביניהם, האויב צחק עלינו. עד הסוף המר.

ומכאן שכל אשר קרה היה תוצאה ישירה של אוזלת ידינו, ואין אנו יכולים להאשים אף אחד מלבד עצמנו.

ישבתי מרותק למקומי, ולא הייתי מסוגל לזוז. התמונות נגד עיני, ואני תוהה: הכיצד נכשלנו? האם לא רצינו להמשיך לחיות? האם כה טוב היה לנו שהתעלמנו מהמציאות?

צריכים היינו לקחת פסק זמן ולעשות חושבים. אך לא עשינו זאת.

היינו צריכים להתלכד כאחד ולעבור ממגננה למתקפה. אך גם את זאת לא עשינו.

את אותו גייס חמישי חייבים היינו להקיא מתוכנו, אך הם נשארו, ואחיזתם איתנה כתמיד.

כל שהיה עלינו לעשות הוא להסתכל במעשיו של האויב ולחקות אותו, אך אנחנו בשלנו. כך שנכשלנו גם בזה.

ישבנו וחיכינו למכה הניצחת שתגיע, שתהיה זו היא שתאפשר לנו לעשות את שהיינו אמורים לעשות מלכתחילה אך שכנענו את עצמנו ש"ידינו כבולות." ש"העולם לא ירשה." ש"לא ייתכן."

וכשזו הגיעה, היינו משותקים מאימה ופחד, מהגשמת הידוע והצפוי, ולא הצלחנו להתאושש מהר מספיק ולהגיב כנדרש.