יש לנו עם של כיפות. החל מכיפת ברזל עבור לכיפה סרוגה, שחורה, לבנה, גדלים שונים עד לשטריימל וקפוטה. כל כיפה מייצגת זרם שונה ביהדות, כולם מאמינים באותו אלוקים, אבל מפרשים אותו אחרת בדרכים שונות, לפעמים עד אבסורד, לא הגיוני או רציונלי.
המעניין בדבר, שאפשר לסווג לפי הכיפה את השייכות של האדם לזרם הדתי. הדבר דומה לסיווג הסקוטים, לפי החצאית וצבע הריבועים לקלאן הספציפי.
כיפת ברזל
ההיסטוריה של כיפת ברזל תיכתב בעוד כמה שנים כשהשחקנים הראשיים בה יהיו תא"ל ד"ר גולד ושר הביטחון
עמיר פרץ.
ד"ר גולד, אשר דחף, שכנע, עיגל פינות בצורה חיובית, התעקש על הפרויקט בראשות אנשי רפאל, קיצר תורים וחתך ביורוקרטיה – קיבל גיבוי מלא מעמיר פרץ, איש שדרות, שידע מעשית מה זה קסאמים, עד להפיכתו למבצעי ומצליח.
המתנגדים לפרויקט כיפת ברזל – והיו הרבה, חלקם בשל חוסר אמונה ביכולותיו, חלקם בגלל העלות התקציבית הגבוהה וחלקם בשל תמיכה בהצעות אלטרנטיביות כמו סוללות מופעלות לייזר לירוט טילים.
אין לבטל במחי יד את האפשרות לשימוש בלייזר, ייתכן שבעתיד אכן ילכו על קו זה, שיש לו פוטנציאל להצליח, לא מבוטל.
פרויקט כיפת ברזל – קידום הטכנולוגיה הישראלית
אין כל ספק שהצלחת הפרויקט, כבר נתן את אותותיו ובוודאי גם את הידיו בעולם הטכנולוגי. יש להניח שבתום המלחמה עם חמאס, הייצור הישראלי יזכה להזמנות ולקידום בעולם במידה רבה.
בינתיים יש להודות לחבר המפתחים – שנתנו לישראל ביטחון ובעיקר חסכו בפגיעה בחיי אדם וברכוש, לנוכח כמות העצומה של הטילים שכוונו לערי ויישובי ישראל.
ההצלחה של ירוט כמעט 90% - הוא שיא, שלא ישבר במהרה ועל כך כל הכבוד ותודתנו העמוקה.
הכיפות הסרוגות
הנוער הדתי הציוני, אשר הפך משך השנים האחרונות, למחליף של נוער הקיבוצים והמושבים של שנות ה-80-50 בכל המסגרות הצה"ליות.
מיטב הנוער הציוני, דתי, לאומי יהודי
מוביל היום בכל היחידות ההתנדבות והיחידות המיוחדות, בדרגי הפיקוד השונים עד לדרגות אלוף, מבלי לזנוח את לימוד התורה וערכי היהדות והציונות.
אם מובילי הדת היו – מזרם הכיפות הסרוגות, הדת הייתה בפריחה ולא בנסיגה, הדת הייתה מקובלת, נעימה ולא דחויה בדימוי של כפייה וסחטנות.
הכיפות השחורות של החרדים – הציבור מאס בדרך שהם מציעים, תוך מסחור ופוליטיקה של הדת, עם אלמנטים של כפייה דתית, בניגוד לתיאוריה של חייה ותן לחיות, בניגוד לתפישה של "איש באמונתו יחיה". הכיוון החברתי, כלכלי בשל אלפי לומדי תורה, שלא עובדים, לא משרתים, מעמיק הפערים והשנאה.
גישה זאת אם תמשיך ותתחזק, תרחיק עוד יותר את הציבור והנוער מהדת, וחבל.
הכיפות הלבנות הגדולות
חסידי רבי נחמן מאומן, מלאי שמחה וריקודים, הם זרם נחמד ביהדות, אך לא משכנע, לא מוביל ומסתפק במועט של חסידיו ללא כפייה או ציפיות גדולות.
הכיפות מתחת לשטריימל
הזרמים הנותרים ביהדות החרדית, מפוצלים לתת-זרמים ולתת-קבוצות הנלחמות אחת בשנייה ושונאות זו את זו יותר מאשר הם שונאים את החילוניים.
האפשרות להבחין בין הקבוצות, הכיתות, החצרות, היא בהתאם ללבוש ודרך הלבישה המיוחדת. כמו כובעים, גרביים, בצבעים לבן או שחור, סוגי השטריימל והקפוטות והיכולת להביאם לידי עימות פיזי גובר והולך בתקופה האחרונה יותר מאשר ההתנגשות בחילונים. זה מוזר, קשה להבנה ולפרשנות אבל זה קורה.
כיפות ושטריימל לא ציוניים
הדוגמה הבולטת של הגרעין הקשה הזה הם "נטורי קרתא", כת שחייה בהדחקה ובהכחשה 100 שנה לאחור, בתפישה, בהתנהגות ובהתנהלות של חיי היום יום.
נטורי קרתא" התרגלו לחיות, במסגרת הגולה, בכפייה ותחת שלטון פריצים גויים, ולא הצליחו להשתחרר עד עצם היום הזה, תמוהה, ומעורר עצב ומלא בפטתיות חברתית.
נציגיהם היו אצל
אחמדינג'אד, לשם הזדהות עם הצורר האירני וגם רצו אצו להתחנף לעראפת, ומכאן אפשר להבין עם מי יש לנו עסק, לכן חבל להתייחס אליהם בכלל אילולי היו במקרה יהודים.
הכיפות של נוער הגבעות
תופעה חמורה של חוליגניזם ופרחחות, של נושרי קבוצות דתיות למיניהן, אשר לא טופלו במהירות ויעילות בתחילת פעולתן ע"י המשטרה ורשויות החוק.
הזרם גדל – הנזק גדול – כמו תג מחיר, שריפת מסגדים, פגיעה ברכוש ובחקלאות.
יש למגר התופעה במהירות, בטרם תפגע קשות בחברה הישראלית, בשלטון החוק ובתדמית המדינה.
לסיכום:
יש כיפות ויש כיפות. יש כיפת השמיים ויש כיפת הזהב ויש כיפות בוכריות וצ'רקסיות ועממים נוספים. יש כיפות של יופי, של דת ושל ביטחון.
אפשר למצוא דרך נאותה, ללכת עם כיפה, להרגיש בלי וגם להפך, רק אם נוכל להבין, להשלים ולהפנים.
