אני אספסוף מופרע

מיליוני אנשי שמאל ברחבי העולם נהגו פעם לשיר בגאווה את ההמנון שלהם - האינטרנציונל. מילות השיר הנפוץ הזה הפכו לסיסמה שתחת הדגל האדום שלה היו רבים מספור שהאמינו, כי יוכלו לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. כאשר צעדו צבאות המאמינים האלה בהפגנות ענק הם הבטיחו לשנות את העולם והמלים הנשגבות - עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול!- הרעידו את הלבבות . אז, בימים הרחוקים והכמעט נשכחים ההם, היה זה כבוד גדול להיות בעל דעות שמאליות.

אבל החלום היפה ההוא לא התגשם והשמאל הסוציאליסטי הלך ודעך. גם בישראל. וזאת בעיקר כתוצאה מן העובדה המצערת כי מובילי המהפכה שלא התרחשה שינו את ערכי היסוד. במקום שוויון חברתי והומניזם נעלה, הם החליטו ששלום עם הפלשתינים זה חשוב מאוד; שהמדינה חייבת להשתייך לכל אזרחיה ולא רק ליהודים ששבו מגלות רבת שנים; שהמתנחלים מעבר לקו הירוק - הם גוזלי הממון הציבורי והתגלמות הרוע; שהאמונה היהודית והמסורת הם גניבת דעת; וכי הכרח להעניק זכויות שוות גם למיעוטים בעלי דעות חריגות.

הם גם מאמינים בכך שהם החכמים מכל אדם, הנשגבים, המובילים החברתיים, ובעיקר - הצודקים תמיד, שלהם מותר לומר כל מה שעולה על דעתם, כולל דברי הבל. זו אמונתם. אבל המציאות לא מסכימה לאמץ את הדעות האלה. כוחו של מחנה השמאל הולך ודועך ויכולת השפעתו הפוליטית מתקרבת לאפס. דבר אחד לא השתנה. השמאל הישראלי עדיין מגדיר את עצמו כקבוצת עילית החייבת להגן בחירוף נפש על כל חבריה, לא חשוב מה יאמרו או יעשו.

דוגמה מצוינת ליהירות וההתנשאות השמאלנית ניתן לראות במקרה של הקומיקאית אורנה בנאי, שדווקא בשעת מלחמת הדמים הרצחנית שהנחיתו עלינו הטרוריסטים החמאסיים שמנהיגיהם נחבאים במחילותיהם, פתחה פה והסבירה עד כמה היא "אוהבת ערבים", ובהצהרה זו פרצה את שערי הביקורת הציבורית החריפה נגדה.
הראשון שנחלץ להגנה על דברי ההבל ש"נפלטו" מפיה של השחקנית המוכשרת היה מולי שגב המזוהה עם היצירה זוכת הפרסים "ארץ נהדרת". בפייסבוק שלו כתב את הדברים הבאים: "אורנה בנאי, חברתי האמיצה, עשתה את מה שבמשך שנים כולנו מטיפים לאומני ישראל לעשות: להביע דעה נחרצת בשעה שזו נדרשת, מבלי לדפוק חשבון ולפחד מדעת הקהל ואיבוד הרייטינג". עד כאן דברים הגיוניים אבל בדיוק במקום זה פרחה לה "יציאה" שרק שמאלן כמו שגב יכול להרשות לעצמו "בלי חשבון". ואלה היו דברי האלוהים הנשגבים של שגב. "בניגוד למוסכמה הרווחת בקרב האספסוף, אורנה לא יצאה נגד המבצע בעזה. אורנה נחרדה מהאלימות המופרעת כלפי כל מי שמעז להביע דעה שונה במילימטר ממה שנתפש כקונצנזוס. זו תופעה מזעזעת, מפחידה, ובעיקר מבישה".

מה הביטויים ה"הולמים" שבהם השתמש שגב? "אלימות מופרעת" ו"אספסוף".

מיהרה להגן על חברתה השמאלנית יו"ר מרצ זהבה גלאון, שכאילו חיקתה את שגב במלים שיצאו מאותו בית מדרש לשוני, כשהיא תוקפת את מי שלא היה מוכן לשתוק נוכח האטימות של אורנה בנאי. וכה היגגה זהבה: "ההחלטה העלובה והמקוממת של "מנו ספנות" לפטר את אורנה מתפקיד הפרזנטורית היא צנזורה דורסנית וסתימת פיות שמזכירה את המקרתיזם של שנות ה-50 האפלות בארה"ב. אני מתביישת ב"מנו ספנות" המסכנה והעלובה שנכנעה לאספסוף". והוסיפה זהבה מספר "אמרי שפר" שנטפו מהפה מפיק המרגליות שלה: "אנחנו לא נתקפל מול חבורת אנשים שאיבדה צלם אנוש, שמונעת מהסתה בלתי מרוסנת של חברי כנסת, אישי ציבור, וחולי פרסום וכותרות שמנסים לשלהב את ההמון".

מה הביטויים ה"הולמים" שבהם משתמשת חברת כנסת שמאלנית כלפי מי שיצא בביקורת על חברתה הטובה אורנה? אספסוף - כמובן. ממש כמו הביטויים שבהם משתמש שגב. וגם: "אלימות מופרעת" ו" החלטה עלובה", יחד עם ההגזמה הפרועה "אנשים שאיבדו צלם אנוש":
לעומת המגוננים עליה בחירוף נפש פוליטי הפתיעה דווקא הבדרנית אורנה בנאי שלכאורה עברה מהפך מנטלי. כנראה שמישהו הסביר לה שהדברים הנוראים ש"נפלטו לה" עלולים לכרות קבר לפרנסתה, ואולי אף הכתיב לה את הנוסח המילולי המדויק, כדי שלא תטעה שוב. הנוסח היפה הזה שנכתב עבור אורנה בנאי ממש מזכיר את הטקסטים שחוברו עבור "ארץ נהדרת".

וכה ציטטה אורנה בנאי את הטקסט החדש: "אהבת הארץ וטובת המדינה היא נר לרגלי, היא זאת שפועמת בי, היא זאת שמנחה אותי והיא זאת שמגדירה אותי. אני שותפה לשמחה ולכאב של העם שלי שאליו אני מחוברת בכל נימי ליבי". והוסיפה השחקנית בהמיית ליבה הנרעש: "בימים האחרונים נאלצתי להתמודד מול גל של תגובות ברשתות החברתיות, שכללו נאצות, קללות ואיומים עלי ועל ילדיי. סערת הרוחות ברשת השאירה אותי אילמת והמומה. אחרת הייתי אומרת מיד את האמת: לא הובנתי כראוי, לא התנסחתי באופן מוצלח וחלק מדברי גם הוצאו מהקשרם". וכדי להרגיע את רוחות אוהדיה, אם נותרו כאלה, הביאה אורנה בנאי לעולם עוד הגיג מפתיע כאשר הוא מגיע ממרכז הפילוסופיה השמאלנית: "היום אני מבינה, יותר מאשר בעבר, שאנחנו לא מתמודדים מול העם הפלשתיני, אלא שאנחנו במלחמה צודקת מול ארגון טרור אכזרי המוכן להקריב את עמו, גברים, נשים וילדים, למען מטרתו היחידה והיא לגבות מחיר כואב מהעם שלי, מהמדינה שלי".

מה נאמר ומה נדבר - כל הכבוד למחברי הטקסט הציוני הזה. אולי באמת אלה הדברים שאורנה בנאי מאמינה בהם, ואולי לא. אבל מה לא עושים בשביל לקיים את הפרנסה?.

כנראה שגם מולי שגב וגם זהבה גלאון אינם מבינים באמת ובתמים שלמלים יש משמעות וכי צריך להיזהר מאוד כאשר משתמשים בהן, כי טקסטים שנפלטים מהפה אי-אפשר לקחת בחזרה. המילים קיימות לנצח ושום בקשת סליחה או שימוש במונחים כמו "לא הבינו אותי" או "הדברים יצאו מהקשרם" לא יוכלו לתקן את המעוות.

כך או אחרת, דבר אחד חייב להיות ברור למי שמסרב לזכור כי חיים ומוות ביד הלשון: אם אלה סיסמאות הקרב של אמונת הלב השמאלני הישראלי שאותו מייצגים בכישרון מילולי רב זהבה גלאון ומולי שגב - אני גאה להיות אספסוף מופרע.