כל מי שמצוי ביחסים עם תושבים בעזה מכיר את בומה ענבר. ענבר, אב שכול, תושב נוה מונוסון, משמש מפעל של איש אחד בכל הקשור לסיוע פרטי לתושבי הרצועה, בעיקר אלה מהם שמגיעים לאשפוז בבתי החולים בישראל. שנים ארוכות של פעילות התנדבותית בציר שבין בית החולים "שיבא" למחסום ארז הפכו אותו מומחה למצב העניינים האזרחי בתוך הרצועה. עזה משמשת עבורנו, הישראלים, מקור לאיום ביטחוני. עבורו, היא ארץ שזקוקה לעזרה ולרחמים.

השבוע גילה לי בומה נתון מפתיע. "אתה יודע כמה מרוויח פועל ברצועה?". עשיתי חישוב פשוט. אם בישראל נהוג לשלם 300 שקל ליום עבודה, סביר שהעזתי יקבל 100. אולי 80. אבל חשתי כי בשאלתו מסתתרת מלכודת, ולא מיהרתי לענות. "נו, כמה?", שאלתי. "10 שקלים ביום", הוא ענה.

בעזה 1.8 מיליון תושבים, והתלות שלהם בישראל מכריעה. ברצותה, היא תוקפת שם. ברצותה, פותחת את השערים ליצוא מעזה, או לפועלים שיתפרנסו וישובו עם מזומנים הביתה. ברצותה, ישראל מוכרת חשמל לרצועה, וכשנוצר אצלה הצורך - היא תוקפת את תחנת הכוח שם. תקציב הממשל ברצועה נע סביב מיליארד דולר בשנה. הרשות הפלשתינית מעבירה לעזה את עיקר הכנסותיה של הממשלה ברצועה - 450 מיליון דולר בחודש, המשמשים תשלום לפקידי ממשלה וסיוע לרכישת דלק לאספקת החשמל. גם ממשלת קטר תורמת מפעם לפעם לנאמניה בחמאס. האיחוד האירופי תומך בפרויקטים אזרחיים, ומשלם משכורות למאות רופאים, מורים ואחיות. כשצריך, מצרים את החגורה ומקצצים במשכורות ל-40 אלף פקידי הממשלה. עוד כמה מיליונים בודדים מצליחה חמאס לאסוף הודות לכספי מיסים, המוטלים על עובדים וסוחרים.

אבל את מציאות החיים שם מעצבות המלחמות. עזה היא ארץ מוכת מהלומות צבאיות, עם שיעור אבטלה שחצה את ה-40%, צמיחה שלילית ואופק כלכלי שעליו אפשר לקרוא רק בשירים. "למזלם", אומר ישראלי שמכיר את מציאות החיים שם, "העזתים יודעים לחיות גם עם שמן ופיתה זעתר. אתה קונה שם 50 פיתות ב-7 שקלים. זה מחיר שלא השתנה כבר שנים".

רצועת עזה עוברת את אחד העשורים הדוויים בתולדותיה. בקיץ 2005 אומנם פונו ממנה היישובים הישראלים בצעד היסטורי שיזמה ממשלת אריאל שרון, אבל מאז נקבע מפתח אכזרי שמטלטל את חיי תושביה. לפי המפתח הזה, מדי שנתיים בממוצע נוחתת עליהם מלחמה או עימות צבאי חריף, שהורסים כל סימן של התאוששות, אם היה כזה בכלל.

ואכן, שנתיים לאחר פינוי הרצועה מישראלים, ביצעה תנועת חמאס הפיכה צבאית והשתלטה על השלטון ברצועה בפעם הראשונה בתולדותיה. ההפיכה בוצעה באלימות רבה, שכוונה נגד נציגי השלטון הישן מהפתח. חלפה שנה וחצי, וישראל פתחה במערכה סוערת, שכונתה "עופרת יצוקה", ובה הותקפו מאות מטרות לאורך הרצועה ולרוחבה. מערכה זו הסתיימה בינואר 2009. ממשלת חמאס שיקמה את הבתים ההרוסים, ואף פיצתה משפחות שאיבדו קורת גג. מאותו רגע ידעו העזתים שלוש שנים וחצי של יציבות יחסית, עם אופטימיות זהירה, וימים בודדים של מתיחות עם ישראל ועם מצרים, שלא התגלגלו לידי עימות נרחב. בקהיר אף חיכתה להם הפתעה נעימה, בדמות התחזקותה של תנועת האם, "האחים המוסלמים". בקיץ 2012 אף מונה בקהיר, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מצרים, נשיא מטעם האחים. האופוריה ברצועה הגיעה לשיא, אבל אז בא חורף 2012, ושוב נחתה על עזה מכה - מבצע "עמוד ענן". המערכה, שנמשכה כשבוע, הייתה חריפה מכל קודמותיה. היא נפתחה בחיסולו של אחמד ג'עברי, בכיר הזרוע הצבאית של חמאס. בשיאה, הצליחו חמושי הזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי לאיים ברקטות על תל אביב וירושלים, אבל בכך הגבירו את זעמה של ישראל ואת לחצה על הרצ ועה.

בסיום אותה מערכה, רשמה חמאס הישג הומניטרי לא מבוטל. היא אילצה את ישראל להסיר כמה מן הסנקציות שהוטלו במסגרת הסגר. בראשן, היתר להכניס חומרי בניין, אומנם בפיקוח, והכפלה של מרחב הדיג מול חופי הרצועה מ-3 מיילים - ל-6. ישראל אף גילתה גמישות בנוגע לעבודת החקלאים והתירה להם לעבד את אדמותיהם סמוך לגדר הגבול, באזורים שבעבר נאסר עליהם להתקרב אליהם.

עם המכות שהנחיתה ישראל עוד הצליחה הרצועה לחיות, אבל אז באה על חמאס המכה הגדולה מכולן. הכיוון היה בלתי צפוי. ביולי 2013 הודח פטרונם מוחמד מורסי, ואיתו סולקו משדרות השלטון כל נציגי "האחים המוסלמים". את מקומו תפס שר ההגנה, עבד אל-פתאח א-סיסי. כיבושו מחדש של השלטון היה גם רגע הנקמה עבור משטר הקצינים. עדויות שהיו בידם מימיה הראשונים של ההפיכה נגד מובארק לימדו, כי פעילי הזרוע הצבאית של חמאס שיחקו תפקיד מרכזי ברצח סוהרים בבתי כלא, שמהם ברחו אסירים פוליטיים. קהיר נחלשה, אחיזתה במחוזות הרחוקים התערער, ובסיני החלו להתבסס פלגים קיצוניים שביצעו פיגועי רצח בשוטרים מצרים ובמוסדות ממשל. חלקם אלה זכו לתמיכת הזרוע הצבאית של חמאס. בין קהיר לעזה נפתח חשבון.

את הנקמה הזו הרגישה ממשלת עזה היטב בקופתה. המצרים חברו לישראל, ויחד פתחו במסע נרחב לחסום את המנהרות בגבול רפיח וסיני. מנהרות אלה לא היו רק נתיב להברחת נשק ותחמושת בלבד. הן היו נמל היציאה של עזה לעולם הרחב. מפעל המנהרות העסיק אלפים: פקידים, מבריחים, בנאים וכמובן סוחרים קטנים וגדולים. הוא הכניס לממשלת איסמעאיל הנייה 220 מיליון דולר - כחמישית מן התקציב השנתי שלה. בזמן שבו מעבר רפיח בגבול סיני נסגר ונפתח לפי מצב רוחם של השלטונות בקהיר, במנהרות פרח המסחר. מרגע שהן הושבתו, נותקה הרצועה מן התלות הכלכלית במצרים, והפכה להיות תלויה לחלוטין בישראל.

"הכול עבר דרך המנהרות", מספר ל"גלובס" תושב חאן יונס, "העבירו סחורות ממצרים, חומרי בנייה, מכוניות, אפילו בעלי חיים. הדלק המצרי עלה חצי מחיר מהדלק הישראלי. מי שרצה לצאת למצרים, שילם 100 דולר ויצא. הקבלנים שבנו את המנהרות נהיו מיליונרים".

חלפו עוד כמה חודשים מאז ההפיכה במצרים, ועל עזה ניחתה מכה נוספת. צה"ל גילה פתח של מנהרה בשטח ישראל, במקביל לחאן יונס, כקילומטר או יותר מקיבוץ עין השלושה. המנהרה הייתה אמורה לשמש חוליה של הזרוע הצבאית של חמאס שתרצה לחדור לישראל. היה מדובר במבנה עשוי היטב, בעל דפנות מבטון, שנחפר כמה מאות מטרים בתוך שטח ישראל. בעקבות זאת החליט שר הביטחון משה יעלון לאסור על הכנסת מוצרי בנייה לרצועה עבור המגזר הפרטי. ענף הבנייה ברצועה מעסיק מאוד את ישראל, ולמעשה הוא נחשב לתחום בעל משמעות ביטחונית עליונה. מוצרי בנייה שימשו את חמאס להקמת רשת המנהרות התת-קרקעיות, שכמותן נחשפו רבות במיוחד במבצע "צוק איתן".

על המנהרות ההתקפיות של חמאס וסכנתן ידע צה"ל עוד לפני המערכה הנוכחית. משום כך, עם גילוי המנהרה בעין השלושה, הופסקו באחת מיזמי הבנייה ברצועה, שמספרם עמד על 270. ישראל התירה רק ל-10 פרויקטים להמשיך להתקיים, רובם של האו"ם, או פרויקט ציבורי של ממשלת קטר. ענף הבנייה, שהיווה 28% מהתמ"ג ברצועה, קפא כמעט לגמרי עם חסימת המנהרות בגבול מצרים, והאיסור שהטילה ישראל. לפי נתוני לשכת הסטטיסטיקה הפלשתינית, ערב ההפיכה במצרים, עבדו בענף הבנייה 24,200 איש. כיום מועסקים בו 6,800 בלבד. המשבר בענף תרם לזינוק החד בשיעור האבטלה.

פרט לענף הבנייה, נפגעים גם תחומים אחרים. חקלאים אינם מורשים לעבד את אדמותיהם קרוב לגבול עם ישראל, ברצועת ביטחון שהוגדרה היטב. דייגים רשאים לצאת לים רק בטווח 6 מיילים מן החוף. יצואנים, כמו מגדלי עגבניות, פרחים ותותים, משווקים את מוצריהם רק לחו"ל, כי ישראל אוסרת על מכירתם בשטחה. על היצואן הפלשתיני נכפות הוצאות נוספות הכרוכות בשילוח לאירופה דרך נתב"ג או גשר אלנבי.

"אם לא יקום ברצועה מתקן התפלה, עשוי להתפתח שם משבר הומניטרי על-רקע מחסור במים", מוסיף גורם ישראלי הבקיא ביחסים האזרחיים עם הרצועה, "כבר היום יש שם 400 בארות בלתי חוקיות. הם שותים מי תהום שחלקם מזוהמים".

על ענף החשמל ברצועה נכתב רבות. גם בתחום הזה המציאות הייתה עגומה עוד לפני המערכה הנוכחית, והחריפה אחר כך. מדי יום מופסקת הזרמת החשמל לאזור אחר למשל 7 או 8 שעות בממוצע. בימי מחסור חריף בסולר, או בקרות תקלות טכניות, ייתכנו גם הפסקות חשמל בנות 15 שעות.

העזתים מקבלים חשמל משלושה מקורות. 17% ממנו הם קונים ממצרים, מחציתו רוכשים מישראל והשאר מייצרים בעצמם. אלא שתחנת הכוח ברצועה סבלה בשנים האחרונות מתקיפות אוויריות של ישראל (האחרונה שבהן אתמול), מתקלות בהפעלה וגם ממחסור בדלק, שסיבותיו מגוונות ורובן פוליטיות. התוצאה היא: "מי סומך על החשמל", מספר אותו תושב חאן יונס, "לכולם יש גנרטורים. הבעיה היא שהמכשיר הזה עושה הרבה תאונות. עשרות אנשים נהרגו או נפגעו מדלקות שנגרמו מגנרטור שהופעל לא נכון".

מאז התעוררה המתיחות הביטחונית עם חמאס, בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, הגבילה ישראל עוד את כניסת הסחורות האזרחיות לרצועה למזון, דלקים ותרופות. אימאן ג'אבור, מנהלת מחלקת המידע בארגון "גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע", מציינת כי מוצרים אחרים, כמו בגדים, עץ וניירות, אסורים בכניסה. "היצוא כלל אינו מתאפשר מאז", היא אומרת.

"לא על חשבון 1.8 מיליון תושבים"

איתן דיאמונד, מנכ"ל "גישה", סבור כי הבעיה העיקרית עבור אזרחי עזה ביום שאחרי המערכה היא הנזק הכבד לתשתיות. "ברור שקודם כול יידרש מבצע שיקום מסיבי. במיוחד אם מביאים בחשבון שמלכתחילה מצב התשתיות היה רעוע - המים ברצועת עזה ברובם לא ראויים לשתייה, מערכת סילוק השפכים שברירית ואספקת החשמל גם בימי רגיעה חסרה מאוד. ביום שאחרי המערכה תהיה עבודה רבה, שתדרוש מישראל שיקול מחדש של המגבלות שהיא משיתה, בעיקר על הכנסת חומרי הבניין לרצועה".

דיאמונד אינו מתעלם משיקולי הביטחון של ישראל, אולם מציין כי מערכת הביטחון ממילא מפעילה מנגנוני פיקוח מחמירים. "לישראל זכות ואף חובה להגן על תושביה, אבל הדבר לא יכול לבוא על חשבון 1.8 מיליון תושבי עזה".

ראשי חמאס מתעקשים מן היום הראשון למערכה על הסרת הסגר על הרצועה. בנאומו אמש הציב זאת חאלד משעל כתנאי להפסקת האש. זה המינימום שביכולתה של חמאס להעניק לתושבים שסבלו טראומה קולקטיבית, ואיבדו נכון להיום יותר מ-700 מיקיריהם. הדרישה הזו מופנית גם למצרים, שמשתמשים בפתיחתו וסגירתו של מעבר רפיח כאמצעי לחץ על ממשל חמאס. בירושלים מהססים להיענות לדרישה, אבל יש כאלה הסבורים שהיענות לדרישת משעל היא אינטרס ישראל.

"קראנו להסיר את הסגר מיומו הראשון", אומר דיאמונד, "יעדיו המדיניים, מיטוט חמאס למשל, נכשלו, בעוד מי שנפגע היה האוכלוסייה האזרחית. כמנגנון שנועד להפריד בין עזה לגדה, הוא לא ראוי, כי הוא מפצל את הטריטוריה הפלשתינית באופן שמפריד בין בני משפחה וחונק את הכלכלה. כמניפולציה שנועדה להחליש את חמאס הוא אמצעי לא לגיטימי, שאפשר אולי להתווכח על תוצאותיו, אבל מעטים המומחים שיטענו כי הוא הניב תוצאות חיוביות לתושבי ישראל".