על צביעות ארה"ב (ב')

בהמשך למאמר "על צביעות ארה"ב" – ידיד אחד העיר והביע את שינאתו לאמריקנים על כי צבועים הם, ואני רוצה להעיר לו בחזרה כי לא רק האמריקנים פועלים בצביעות וגם לא רק האירופאים, מידת הצביעות מאפיינת היום את כל עושה המלאכה המדינית בכל פינה בעולם. גם עלינו לא פוסחת מידת הצביעות, כל העולם מתנהל לפי אינטרסים צרים והשאלה היא לא מי צבוע ומי לא - אלא מי יכול להיות צבוע מבלי שאף אחד יתלונן על צביעותו, כלומר מי יכול לשמור על האינטרסים שלו מבלי שאף אחד יפריע לו. ואם כן השאלה העיקרית מה היא הגדרת האינטרסים? מה הם האינטרסים שלנו שאנחנו צריכים להיות צבועים בשביל לשמור עליהם? מה הם האינטרסים של אמריקה של אירופה, של הערבים... כל אחד רוצה לשמור על האינטרסים שלו ובשבילו כל נגיעה באינטרסים האלה היא נגיעה בקיומו שמשמעותה היא עירעור קיומו.

האינטרס הלאומי של הערבים מתגלם בשמירה על מנעמי השילטון, ואני מדבר על השליטים, לא על העם שלא פעם אין לו מה לאכול ושליטיו מדכאים אותו בריפוד דרכם למנגנוני השילטון. צביעות הערבים באה לידי ביטוי בשיווק הציני של השאלה הפלשתינית לעמם. תגידו לי מה לסדאם חוסין ולכובש הציוני? מה לתמים אל-תאני ועזה הכבושה? למעשה אם הישות הציונית לא הייתה היו צריכים להמציא אותה בשביל ליצור שאלה לאומית שתקבץ את עמם סביבה, ומידי פעם יש לשמן את "השאלה" הזו במלחמה או פעולה מוגבלת שתוצאותיה ידועות מראש.

אינטרס לאומי

לעומת הערבים, האינטרס של המערב מבטא את אינטרס העם המערבי במלואו כי צורת הממשל שונה, ואינטרס המערב מתבטא בביטוי אחד: שקט תעשייתי; שאף אחד לא יפריע לי לחיות לפרוח ולשגשג. ובשביל האינטרס המתבטא בשקט התעשייתי חייב המערב שני דברים: למנוע מלחמות וסיכסוכים שעלולים לערער את איזון העולם ואף להשפיע ולשבש את שלוותם, כי סוף כל סוף המערב הוא חלק אינטגרלי מהעולם, והדבר השני הוא אספקה סדירה של הנוזל השחור; בלעדיו המנוע הטכנולוגי של המערב יידום. למיותר לציין איך צביעות המערב מתגלמת בהשגת שני האינטרסים הללו: בדרך כלל יש להתערב לטובת המדכא לא המדוכה על-מנת להשיג שקט ושלווה אזוריים. זו הייתה תכלית המדיניות האמריקנית במזרח התיכון ובעוד אזורים בעשורים האחרונים.

העריצים היציבים ביותר באזור היו לבעלי בריתם, ואפילו סדאם חוסין היה בעל בריתם לתקופה ממושכת - הוא סדאם שדיכא את מתנגדיו הכורדים בגזים והאמריקנים העלימו את עיניהם לטובת האינטרס הלאומי; זהו פן אחד של הצביעות. הפן השני מתבטא באינטרס הלאומי של הבטחת האספקה של הנוזל השחור, והדילמה הנוכחית שהאמריקנים שרויים בה תטיב לבטא את זאת: לאיזה צד במשוואה נוטה האינטרס הלאומי של ארה"ב: האם לצד ישראל כבת ברית צבאית יציבה במזרח התיכון שאפשר לסמוך עליה בכל רגע וצרה, או לצידה של הלקוחה האסטרטגית קטר שיש לה עניין בעזה ובחמאס. אותה ישראל מככבת גם בדילמה השנייה של ארה"ב והמערב: מתי ישראל תפסיק לשמש כשחקן רלוונטי בשאלה הפלשתינית - דהיינו תפסיק לשמש כשחקן חיוני ושימושי לשרידות עריצי ערב – דבר שיציב אותה בצד השני של המתרס המנוגד לאינטרס הלאומי של ארה"ב והמערב, כי הרי אין עוררין כי עצם קיום ישראל מעבה את ציר המלחמות והסיכסוכים שעלולים לערער את שלום האזור.

נעבור אפוא לחלקה הישראלית, מה הם האינטרסים שלנו שאנחנו צריכים להיות צבועים בשביל לשמור עליהם? לעניות דעתי, האינטרסים שלנו מסתכמים בשמירה על 22,000 קמ"ר, שאף אחד לא ייגע בהם, שלא יחתוך מהם, שלא יגזול מהם, או במשפט אחד - שנחייה בשלום ובשלווה בארצנו. נכון להיום אין לנו שאיפות לאומיות מעבר לזאת, ובשביל להשיג את האינטרס הלאומי אנו מלקקים את התחת האמריקני והאנגלי והרוסי והסיני ולמי לא - כל טעמי התחתים כבר מוכרים לנו ובזאת מסתכמת צביעותנו: אנו מחייכים לעולם הנאור בעוד ובליבנו יודעים כי העולם הוא לא. וככל והתחת המלוקק צבוע יותר כך חיוכנו אליו מתרחב. אנו מחייכים ונושכים עד זוב דם את שפתינו, אנו עם של ערופי שפתיים; בזאת מסתכמת צביעותנו והשאלה היא: למה לנו להיות צבועים? למה לנו ללקק תחתים ולהחשף לריחות בלתי נעימים בעליל כי הרי דווקא הצביעות שלנו מראה להם כי בנתיים הצביעות שלהם משתלמת ועובדת עלינו. למה שלא נגיש את המאמר הזה ואת המאמר שלעיל על ציר קטר-ארה"ב כדוח ענייני ורשמי לקונגרס האמריקני המשקף את מערכת היחסים בין שתי המדינות מנקודת ראותנו האסטרטגית; נפסיד? לא, לא נפסיד כי בין כה וכה המילה האחרונה יורדת ממחלקת האינטרסים שלהם - הן קצרי והן ארוכי הטווח. באמת ובתמים אולי נוותר סוף-סוף על הצביעות ונקרא לצבוע בשמו - מי יודע אולי הכנות משתלמת?