ימיה של כל אנומליה ספורים

לכל עניין, עזה היא מדינה. אין לה מעמד של מדינה. אין מי שמכיר בה משפטית כמדינה. גאוגרפית היא רצועה. דמוגרפית היא שיאנית הצפיפות למטר מרובע בעולם שגזרה על עצמה גורל ללא מוצא. אבל לכל עניין היא מדינה שאין כמוה בעולם, שיש לה ממשלה הלוקחת עמה אוכלוסייה של שני מיליון אנשים ונשים וטף וישישים לפרוגראמה מדינית אחת: ישראל.

מי שרוצה יוסיף כי הממשלה הזו אינה אלא אחד מן הגשרים הנטוי על התהום המפרידה בין העולם הזה לבין העולם ההזוי של הח'ליפות האיסלאמית עליו עוברת הקנאות חסרת הרסן נגדה נא כל העולם הנאור כולו. זה לא משנה. הפרוגראמה האחת היא ישראל.

עוד לא היה כדבר הזה בהיסטוריה הידועה של האדם. מדינה שאין לה תכלית קיומית משלה לבד מתכלית השמדת מדינה שכנה. לא היה.

העולם לא יודע להבין מה היא עזה בעיני ממשלת עזה. הוא לא יודע על כן להבין מה עושים לנוכח ישות שאין לה תקדים. היה לו אולי נוח יותר לעולם להבין, אילו מדינת התכלית האחת של עזה, ישראל, הייתה הופכת את עזה לפרוגראמה היחידה שלה, השמדתה. העולם המדובר, היה כנראה משלים חסר ישע עם התוצאה הבלתי נמנעת כביכול, או עזה או ישראל, והיה עובר לסדר היום.

אבל זה לא המצב. התכלית של ישראל אינה עזה. היא ישראל. היא מימוש החלום הציוני ומי שחושב שזאת פראזה לא מבין כי ישראל הנהנתנית, המודרנית, החיה את חיי המערב בשקיקה הנראית כמעט כהדוניסטית, היא בעצם בתוכה, ביסודה, מדינה שרואה את עצמה כחזון, לא דתי, לא חילוני, לא לאומי, לא משיחי, חזון של חילוץ היהודי מן העולם שרדף אותו ולהישאר יהודי בלי להיבדל כהוא זה מן העולם. גם חזון כזה איננו ידוע בתולדות האדם.

זאת ישראל. אין שום היתכנות כי היא מתקיימת כדי לסכל קיום של ישות אחרת זולתה. והיא במלחמה. למן היום בו הכינה את ייסודה. מייסודה בוודאי. עד הנה ללא ספק. וגם היא לא מצאה עדיין את הנוסחה בה לוחמים בתופעה שאין לה תקדים- מדינה שאין לה פרוגראמה לבד מחיסול מדינה אחרת-אבל אין לה את הפריבילגיה לא להילחם פן יאיינו אותה ואת חזונה, וכל מלחמותיה הן במידה זאת או אחרת ניסוי וטעייה, ניסוי ישראלי, ניסוי של האב המייסד יעקב עליו נאמר "ויירא" ועליו כתוב "ויתר לו", האחד שמא ייהרג, השני שמא יהרוג.

שום דבר לא יכול להיות פשטני במציאות חסרת התקדים הזאת. איש לא יניח לעזה לממש את תכליתה. איש לא ימנע מישראל לחיות את חזונה. איש לא ידע לפתוח את הקופסא הנושנה בה חושב העולם הנאור את מחשבות הזמנים והמלחמות והשלום שהיו. לבד מאורך הרוח. לבד מן הנחישות ומן האמונה כי סוף דבר אין קיום אין סופי לאנומליה עיקשת. היא מכלה את עצמה. טילי טירוף המערכות המקיימת ממשלה שתכליתה האחת היא קני השיגור אל מעבר לגבולה, גם אם הם רבים, הם ספורים. וכשלא יהיו, לא תהיה גם תכלית עוד. ואז, יבוא שלום שגם כמוהו עוד לא נברא. אבל הוא יבוא. וכמו החזון, הוא יממש את עצמו.