אחרי אסון הפצמ"רים צריך להרים את המסך המערפל את עיני המנהיגות בישראל; המערכה הזאת (צוק איתן) ברצועת עזה נחשפת מבין תמרות העשן והאש כאובדן-דרך של המנהיגות הישראלית הנוכחית. ההרוגים והפצועים במועצה האזורית אשכול יתבררו כאזעקת צבע אדום לממשלת ישראל ולעומד בראשה,
בנימין נתניהו.
"מסיבת העיתונאים" שהתקיימה אמש בהשתתפותם של ראש ה
ממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, מוטב שלא היתה. הדברים החלולים השמיעו הד של הופעות זהות מאז תחילת המלחמה בעזה. דבר ממשי לא נאמר בהם. הערפל נהיה רק יותר סמיך. למה?
ייאמר כי ממשלה שיעדי המלחמה משתנים מסיבות שאינן מובהרות לכלל הציבור ושאינה מבחינה בהיותנו במלחמת-קיום ולא ב"מבצע", טוב תעשה אם תתפרק ותפנה מקומה לממשלה טובה ממנה; ממשלה שאולי תדע לאפשר לצה"ל שבראש המחנה, לפעול על-פי יכולותיו, ללא שיקולים שאינם מן העניין.
יותר שחולף זמן מתברר למגינת-לב כי בעוד הציבור מוכן לשלב-ידיים ולעמוד בנטל זמנים קשים, הממשלה מתוך שיקולים תמוהים ממשיכה להתנהל בגרירת רגליה מהרגע הראשון, אלא גם כמי שמסכנת באין אונים לה את הרגע הנדיר הזה, להנחית מהלומה מכרעת על הטרור בעזה.
לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בימי שפוט השופטים, היה לנו ענין ושיג קיומי בינינו לבין בני פלשת ממש באותה רצועה בה מתכנסים היום הפלשתינים, וכמותם מזנבים בנו בנגיסות אכזריות. בימי פלשת בא שמשון השופט להתייצב בעיוורונו בין עמודי התווך של מקדש דגון להרסו על מבקשי נפשו תוך זעקתו, תמות נפשי עם פלשתים.
אנחנו נבדלים מברירת שמשון בכך שלא מתוך רגשי נקם אנחנו פועלים שוב ברצועת עזה אלא נגד אויב מר ונחוש להשמידנו, ואילו אנחנו בהשראת מוסר נביאינו קמנו להתגונן מתוך צו קדושת החיים.
השעה הזאת יכולה להיות שעתו הגדולה של בנימין נתניהו. זהו רגע בו בנימין נתניהו יכול להתגלות סוף-סוף כמי שמימש הבטחה והתגלה כמנהיג.
הרגע הזה יכול להיות רגע מכונן בדף ההיסטוריה הנכתב ממש כעת. אם נתניהו יחמיץ אותו מחמת הססנותו, כי אז מוטב שיסתגר בקיסריה לכתוב את זיכרונותיו.
