בשני הפרקים הקודמים סקרנו את צביעות ארה"ב והמערב לדורותיהם, ובהנחה כי שני המאמרים משקפים את הדברים נכונה, איזו אסטרטגיה מוציאה את ישראל מתוך מעגל הקסמים אליו נקלעה?
לפי דעתי ובשביל שישראל תצא ממעגל הקסמים עליה לשים את האצבע על הבעיה האמיתית שחלק לא מבוטל מהציבור סובל ממנה: "תחושת העירפול". כלומר כל מה שצריך הוא להסיר את העירפול האופף את הבעיה או אז לטפל בה. דוגמה קלאסית לבעיה שהעירפול אופף אותה ומעיב על הגדרתה היא השאלה הכיצד מסוגלת ידידתנו הגדולה לרקוד איתנו טנגו ובו בזמן גם לרקוד עם קטר המממנת הראשית של חמאס...
ניסיתי בשני מאמרים להגדיר את השאלה הזו ולהסיר את הערפל ממנה, ובאופן הזה בא מאליו המהלך האסטרטגי שיוציא את ישראל ממעגל הקסמים, כפי שציינתי בסיפא של הפרק האחרון: להגיש ברוח הדברים האלה דוח ענייני ורשמי לקונגרס האמריקני המשקף את מערכת היחסים בין שתי המדינות מנקודת ראותנו האסטרטגית, ומצעד כזה לא נפסיד כי בין כה וכה המילה האחרונה יורדת ממחלקת האינטרסים של הידידה. להיות כנים עם עצמינו ועם יתר העמים - כך נצא ממעגל הקסמים.
ניתוחים מעורפלים
הכוונה אפוא לאמר לארה"ב בפנים: צבועה את! וכאן בנקודה הזאת מישהו העיר כי בחלק מהמקרים אמירת האמת מעליבה, פוגענית ומעוררת מדנים, מה עוד והמדובר באמירת אמת לידידה חשובה וגדולת ממדים... בנוסף ישנה סיבה מאוד חשובה שבגללה קיימת צביעות, סיבה שבגללה ישנם שקרים לבנים וגם שחורים, והסיבה היא כי אי-אפשר לחיות עם אמירה מתמדת של האמת, ואילו אמירת האמת הייתה מועילה יותר מניסוחים מעורפלים אזי כולם היו נוקטים במעשיות כזו... סוף ציטוט ההערה ועליה עניתי להלן.
השאלה מה יצא לי מהשקר או מהאמת? המטרה של כולנו היא להביא את רצונותנו לפועל בדרך הקצרה ביותר. יש מי שאומר שהשקר והחנופה וההתרפסות מקצרים דרכים ומשטחים מכשולים, ויש מי שאומר כי האמת והכנות מקצרים דרכים. המדובר למעשה בוויכוח אנושי שגילו כגיל העולם ועדיין הפולמוס פתוח ללא מסקנות וסיכומים. אישית אני מנוי על אסכולת האמת משום שהגעתי למסקנה כי האמת היא פרקטית ומקצרת דרכים.
זה ברמה הבינאישית אבל הנושא הניצב בפנינו אחר לגמרי כי אנחנו מדברים על המדינה והחברה, איזוהי הדרך הקצרה ביותר שתביא את רצונות החברה לפועל-דרך השקר או האמת? למעשה השאלה הזו מטעה בעליל כי אין מדינה שקרנית ואחרת דוברת אמת - אין מושג כזה. כל העולם ואישתו יודעים כי אירן מפתחת נשק גרעני לצורכי מלחמה לא לצורכי שלום, כלומר אירן לא השתמשה בטענה שקרית שלא צלחה אלא אמרה את דברה בלשון "מדינית" כי ברצונה שיהיה ברשותה נשק גרעיני. אסד לא ניסה לשקר כשטען שאינו טובח בעמו והוא נלחם בטרור למען עמו, אלא אמר בלשון חדה כי אני ממשיך להחזיק בכיסאי כל עוד והכוח לצידי. ארה"ב והמערב לא ניסו לשקר כשטענו במלחמה במפרץ כי ביקשו לעזור לעם העירקי להשתחרר מכבלי העריץ סדאם, אלא אמרו באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים כי לא ירשו לסכן את מקורות הנפט מהם ניזונים.
קוריאה הצפונית אינה משקרת בכל הנוגע למדיניות החוץ והפנים שלה, והתנועה הנאצית לא שיקרה בזמנו ולא היטעתה אף אדם, כל העולם ידע בדיוק נמרץ את מהותה ונטיותיה ואני מדבר על תקופת טרום המלחמה.
טענות שקריות
אני יכול להמשיך ולתת עוד דוגמאות מאלפות על גב ספר שלם ולא בטוח אם ספר אחד יספיק. מדינה או חברה, ובניגוד לאיש הפרטי, אינם משקרות ו/או דוברות אמת. אין מונח כזה במציאות. אולם למרות זאת המדינות והאומות והחברות ממשיכות על-ידי דובריהם להשתמש בטענות שקריות בעליל למרות וגם ילד בן יומו יודע להצביע עליהן. כך נולדה השפה הדיפלומטית שמהותה היא לזרות חול בעיניים ולערפל את החושים. הדיפלומט אינו משקר אלא מייצר ערפל; הוא לא יכול לשקר כי הוא מדבר בשם מדינה ובמדינה אין למונחי השקר והאמת משמעות. התפקיד של הדיפלומט אפוא הוא לייצר כמה שיותר ערפל סביב נטיות ממשלתו, וככל וייצור יותר ערפל כך תשתבח שפתו הדיפלומטית.
המדובר אפוא במשחק ילדותי דבילי פתוח בין המערפל למעורפל, זאת כי שני הצדדים יודעים בדיוק כי אין כאן אמירה של אמת או שקר, בסה"כ יש כאן משחק דבילי של פיזור ערפל. והשאלה היא למה? למה משחקים האומות את המשחק הטיפשי הזה בו הקלפים פתוחים. אני יכול לשער את עניינו של הצד הראשון בפיזור הערפל, זאת כי ברצונו להשיג שקט תעשייתי עבור האינטרסים של מדינתו, שאף אחד לא יפריע לו בהבאתם אל הפועל, מה עוד שהאינטרסים שלו יפגעו בעליל במדינה השנייה שהאינטרסים שלה מנוגדים, ועל-כן נותרו בפני בעל האינטרס שתי האפשרויות: לכפות את רצונו על המדינה "השנייה" בכוח הזרוע ולהפעיל לשם כך עוצמה מספקת שמצויה בידו, או לקנות את השקט התעשייתי הזה במחיר של ערפל, פשוט במחיר של אוויר, בהבל-פה של דובריו, בחינם, ומי לא יקנה בחינם?
יש לנו אפוא בעל אינטרס שמפזר ערפל סביבו להשגת השקט התעשייתי, ולצידו נמצא המעורפל שעונה להזמנותו להשתתף במשחק ושואף מרצון את הערפל שלו, אבל שאלת המליון: למה המעורפל נכנס למשחק הדיבילי? למה הוא מסכים מראש לתנאי המשחק הנלוזים האלה? למה הוא מוכר את האינטרסים שלו בחינם, במילים ריקות? למה הוא מחייך ומהנהן בראשו כדביל כאשר יודע מראש כי האינטרס שלו נפגע?
בחסות הערפל
משום שלדעתו הענייה חשב כי ביכולתו להשיג יותר נקודות במשחק הזה בו משלמים במילים ריקות מאשר במשחק הורדת ידיים בו הפסדו מובטח, ולמעשה הוא חש אסיר תודה על-כי ניתנה לו הזכות להיכנס כשחקן מהשורה לאולם המשחקים ולשחק במגרש הדיפלומטי כשווה בין שווים. וכאן קבור הכלב רבותי: השחקן שלנו לא שווה בין שווים ולכן הוא יכול רק להפסיד במשחק הזה בו המילים נמכרות בחסות הערפל.
בלשון ישירה- ישראל התקיימה כל עוד וקיומה לא סתר את אינטרס ארה"ב והמערב. ישראל התקיימה לא בזכות הדיפלומטיה שלה אלא בזכותה היא; בזכות אנשיה ובזכות פועלם. היא רצתה להתקיים והאינטרס של המערב לא סתר את עובדת קיומה. היום מי שקורא את המפה נכונה יכול לראות בנקל כי ישראל ממשיכה להתקיים למרות ועל אף האינטרס של המערב שעניינו בנוזל השחור הולך ומתחזק, וישראל נתפסת כמי שמערערת מטבע קיומה את איזון האזור, ועל-כן היא רק יכולה להפסיד ממשחק הדיפלומטיה בו מפזרים ערפל. יש מקום להגיד לארה"ב "צבועה את".
