מילחמת "צוק איתן" (כן זה ממש לא מבצע), שבימים אלה עדיין נימשכת, חשפה סיטואציה כמעט אבסורדית בכל הקשור למשולש היחסים בין הציבור, ה
ממשלה והצבא.
אם יש מכנה משותף קונצנזוס כמעט מוחלט בין רוב הציבור בישראל זהו צה"ל, חייליו ומפקדיו.
אבל במלחמה הנוכחית, נידמה שבאופן די נדיר נהנה גם ראש הממשלה נתניהו, מאמון וגיבוי ציבורי כמעט חסר תקדים, בכל הקשור לנסיבות היציאה למלחמה ובנחיצות ההכרעה מול החמאס וארגוני הטרור בעזה.
המלחמה הנוכחית הייתה גם חסרת תקדים, בעובדה שאולי מאז מלחמת השיחרור, לא היה מצב חמור כל כך שכל המדינה מאויימת ע"י טילים שנורים מעזה. מדן ועד אילת לצערנו, כשמיליוני תושבים נאלצים פעם אחר פעם, למצוא מיקלט עם הישמע האזעקה באזורים השונים בארץ, ומיספר פעמים ביום, לעיתים בשעה.
במצב קיצוני שכזה, אין פלא שרוב העם באחוזים גבוהים מאוד, תמך במילחמת "האין ברירה" המובהקת הזו, מילחמת "צוק איתן".
אבל, ככל שהמלחמה מתארכת, ויעדי המלחמה משתנים כל מיספר ימים, לפחות בהצהרות של בכירי המדינה והצבא, מתחילה להיווצר שחיקה כנגד עמדת ראש הממשלה והממשלה, בכל הקשור לניהול המלחמה והשגת היעדים (איזה יעדים?).
כתוצאה ישירה מהגימגום של ראש הממשלה והממשלה שבראשותו, וכאילו לא די בכך, כל בוקר וערב שומעים הצהרות סותרות ולוחמניות מצד שר כזה או אחר, גם הצבא עושה רושם החל לדשדש בשטח, ולשדר חוסר הבנה ובהירות לגבי יעדי המבצע ומה נידרש ממנו, וזה בלשון המעטה. כל זאת בנוסף למחיר הכבד בנפגעים שסופג צה"ל מאז תחילת המלחמה, ומול הישגים די לא ברורים ומוחשיים מול החמאס, מעבר כמובן להרס על פני השטח ברחבי עזה.
וברקע נשמעים הקולות מהזירה הבינלאומית הדוחקים בישראל להפסיק את הלחימה, ולשאוף להפסקת אש.
מבלי להיכנס לכל נושא היערכות הצבא לקראת המלחמה, ההפתעה המודיעינית הדי ניכרת מול המציאות בעזה, והתנהלות המלחמה, מתחיל להיווצר משבר אמון במשולש: הציבור, הממשלה, והצבא, משבר אמון שהולך ומחמיר מדי יום.
הציבור ברובו עדיין די מאוחד בדיעה ש"הפעם צריך לנצח את החמאס" באופן ברור, כדי להפסיק את ירי הטילים במיוחד על יישובי הדרום הנימשך מעל 14 שנה, שלא לדבר על איום המינהרות שהפך לפתע "איום אסטרטגי" על ישראל, לאחר שהוזנח במשך שנים, חמור לא פחות ואולי יותר מהאיום הרקטי.
אבל, יותר ויותר נישמעים קולות מ"קצינים בכירים" אנונימיים, ובכירים "לשעברים" כאלה ואחרים, שהצבא חייב לקבל פקודה ברורה, האם להרחיב את הלחימה? או לסגת מעזה בהסדר כזה או אחר.
המלחמה שהחלה בסיסמאות כמו "שקט ייענה בשקט", או "לפגוע בתשתיות ויכולת השיגור של החמאס", ובהמשך "פעולה נגד איום המינהרות", עושה רושם של מלחמה לא ברורה באסטרטגיה ובמטרותיה כיום, גם בממשלה. אבל חמור מכך, גם מבחינת הצבא שאמור להיות הגורם המבצע של מדיניות הממשלה (מהי?).
משבר האמון שמתעצם מיום ליום בין הציבור להנהגת המדינה בראשות ראש הממשלה, מחלחל גם לצבא, וגורם לתחושה די נירחבת שאולי מישהו לא מספר לציבור את האמת על מטרות המלחמה ונקודת הסיום.
אין ספק שראוי וחובה לחקור את היערכות הצבא וגורמי הביטחון השונים, המודיעין, השב"כ, ושאר הגופים שאחראים על איסוף הנתונים והצגת עמדתם כלפי מקבלי ההחלטות, כמו גם את ניהול המלחמה ע"י בכירי הצבא החל מהרמטכ"ל ומטה, ובוודאי את הדרג המדיני הבכיר, בכל הקשור ליציאה למלחמה והגדרת מטרותיה. אין ספק שהנושאים הקשים והכואבים האלה ואחרים, יחייבו חקירה רצינית ללא מורא ללא משוא פנים, אם באמת רוצים להפיק לקחים חיוניים להמשך, וכדי לא לחזור על טעויות ומחדלים .
נכון להיום, עושה רושם שהצלע היחידה במשולש: ציבור, ממשלה, צבא, המוכיחה עמידות וחוסן אמיתי וברור זה - הציבור. הסולידריות של הציבור עם הצבא, האהבה והחיבוק לחיילים שעושים עבודה מדהימה בהקרבה ומסירות, אינה נתונה לשום מחלוקת בעיני רוב הציבור. כך היה, וכניראה כך יהיה גם בעתיד. אבל גם הציבור בשלב מסוים יתחיל לשאול בקול רם שאלות קשות ולצפות לתשובות.
סיסמאות כניראה לא יספיקו אם הדרג המדיני והצבאי הבכיר, רוצים לשמור על עוצמת החוסן הלאומי והאמון במנהיגות המדינית והצבאית, גם בעתיד.
