החוט הסמוי המקשר בין אומבריה לישראל

ב-4 ליולי נסעתי עם חברה לאומבריה שבאיטליה, לשני פסטיבלים של מוזיקה, הראשון של מוזיקה קלאסית בשם Trasimeno Music Festival שכלל קונצרטים בעיירות שונות אשר נשקו לאגם טרסימנו המקסים.

בסיום פסטיבל זה הגענו לפרוג'יה, בירתה של אומבריה, שם התקיים פסטיבל הג'אז המפורסם שנערך בחודש יולי מדי שנה.

הטיול הזה תוכנן חודשים מראש ולא תיארנו לעצמנו שניסע בימים מתוחים של אי-שקט שלפני המלחמה. המצב בארץ הידרדר מדי יום ומצאנו עצמנו מחפשות כל הזמן מסעדה או קפה שיש בו תקשורת ושנוכל לברר כל פירור מידע נוסף בקשר להתפתחות.

עם זאת, נהנינו מהקונצרטים שנערכו כל ערב בעיירות קטנות שונות המאופיינות בסגנון ימי הביניים והמאופיינות בבנייתן מסביב ל-Il Centro Storico (המרכז העתיק). המופעים התקיימו בבזיליקות, כנסיות ומבצרים כגון מבצר האבירים ממלטה במג'יונה או כפי שנקרא באיטלקית: Castello die Cavalieri di Malta, Magione, בבזיליקה המפורסמת ע"ש סאן פרנצ'סקו הקדוש באסיסי Basilica Superiore di San Francesco. Assisi, בבזיליקה של סאן פייטרו בפרוג'יה Basilica di San Pietro, Perugia ובאודיטוריום ע"ש סאן דומניקו בפוליגנו Auditorium San Domenico, Foligno.

פסטיבל טרסימנו נערך מדי שנה באומבריה על-די הפסנתרנית Angela Hewitt הידועה במומחיותה בנגינת יצירות של המלחין באך. הקונצרטים היו מגוונים ביותר וכללו את התזמורת הסמפונית גוזפה ורדי של מילנו עם המנצח האנגלי Jeffrey Tate, את הקוורטט של קרמונה, את הקמראטה של זלצבורג, הזמרת האנגליה הידועה, Dame Felicity Lott השחקן Roger Allam שהופיע ביצירה של ווליאם וולטון Façade - An Entertainmentוכמובן הפסנתרנית יוזמת הפסטיבל Angela Hewitt שניגנה ביחד עם ההרכבים השונים וגם כסולנית.

רוב הקונצרטים התקיימו בערבים ולכן שכרנו מכונית קטנה לטיולים בשעות היום לכל אותן עיירות וערים קטנות באומבריה ולא חדלנו מלהתפעל משכיות החמדה במוזאונים השונים, מהרחובות הצרים והמדרגות המפותלות בסימטאות הרבות, מהכנסיות והבזיליקות וכן גם מהבוטיקים ומוצרי האמנות, הקדרות, החרסינה והאריגים המיוחדים, כמו גם מהמטבח האיטלקי במסעדות הקטנות השונות.

והנה, בעיר אורבייטו Orvieto, מלבד הקתדרלה, הדומואו המפורסם בהדרו ויופיו, מצאתי חוט סמוי מקשר למצב הקשה שלנו בארץ.

המילה המדוברת ביותר בזמנים אלו בישראל היא "מנהרות", המנהרות שנחפרו על-ידי העזתיים במשך שנים כנראה, לצורך התקפה ומעשי טרור כנגדנו. באורבייטו מצאנו גם מנהרות, של האטרוסקים (Etruscan) שחיו במאות ה-10 עד ה-3 לפנה"ס באומבריה והיו ידועים בתרבותם העשירה. לקחנו סיור מודרך במנהרות אורבייטו (Orvieto Undergrounds) וראינו מבוך שלם של מערות ומנהרות שנחצבו מתחת לפני הקרקע בעיקר כהגנה מפני הרומאים.

זהו ההבדל הקטן או הגדול בין מנהרות עזה שנחפרו למטרת טרור לבין מנהרות האטרוסקים שנחפרו כאמצעי הגנה. כך או כך, המנהרות הן סמל לזמן מלחמה. נאמר לנו שחלק גדול מהבתים בעיר מכילים מרתפים שכיום הפכו למרתפי יינות ואילו בימים ההם המרתפים והמסדרונות הסמויים התת-קרקעיים בבתים רבים, בעיקר אצל משפחות האצולה, הובילו אותם דרך העיר התחתית למקומות הרחוקים מהעיר וגם שימשו אותם בעת מצור ומלחמה.

הרומאים בסופו של דבר כבשו את העיר ומעט האטרוסקים שנותרו נטמעו באוכלוסייה הרומאית. וכך, בברלי חברתי ואני סיירנו במעמקי האדמה במנהרות באורבייטו ולבנו חושש ונרגש לעומד להתרחש עקב המנהרות בעזה.

פסטיבל ג'אז

את ארבעת הימים האחרונים שנותרו לאחר סיום פסטיבל המוזיקה הקלאסית, בילינו בפרוג'יה בפסטיבל הג'אז, השונה כל כך בסגנונו. האוירה הייתה נהדרת, ברחובות העיר הוצבו במות לקונצרטים שונים, חינם אין כסף, וגם קונצרטים שנערכו באולמות ובאצטדיון ואנחנו טעמנו גם וגם. בתיאטרון היפהפה בפרוג'ה Teatro Morlacchi שמענו את הלהקה של JOHN SCOFIELD UBERJAM BAND וגם את DOCTOR 3-DANILO-ENZO PIETOPAOL ןב-Arena Santa Giuliana שמענו את Galactic/Dr. John ואת הזמרת הנהדרתEliane Elias וגם את Stefano Bollani עם Hamilton De Holanda Duo שגם הפתיע אותנו ואירח את הישראלית הקלרניסטית ענת כהן שהפליאה בנגינתה.

בין לבין, בעודנו מסיירות ברחובות העיר השוקקת, ראינו מודעות פרסום לתערוכת צילום של הצלם הנודע סטיב מק'קארי STEVE McCURRY. התערוכה תחת חסות אומבריה בשיתוף עם עירית פרוג'יה, היא שיר תהילה למחוז אומבריה וכונתה בשם: אומבריה הסנציונית SENSATIONAL UMBRIA.

בכל חוצות פרוג'יה ובכניסה לתערוכה מתנוסס צילומה של האישה הצעירה בת ה-27 בשם Veronica Corvellini אותה בחר הצלם כמוזה של אומבריה היפה, המתפתחת, האנושית וכפרסום ראשוני לתערוכה המיוחדת על אומבריה.

באחד המאמרים על התערוכה נכתב שסטיב מק'קארי נתקל בה בעת היותו בפסטיבל רחוב שם היא לבשה בגד מסורתי של ימי הביניים. הוא ביקש את אחד מעוזריו לפנות אליה בשמו ולבקש את הסכמתה לסידרת צילומים. היא הסכימה והוא ערך את הצילומים הרבים באתרים שונים באזור. ב-2013 חזר לאומבריה ושוב פנה אליה וצילם אותה והפעם בפרוג'יה. את רוב העבודה סיים בניו-יורק והחליט על שם התערוכה: Sensationa Umbria במטרה לקדם את אומבריה בשנים הבאות. התערוכה מיוחדת במינה מכיוון שיותר מ-80 תמונות מונחות על הרצפה כשיקופיות מוגדלות ומוארות בחדר חשוך.

הצילומים משקפים את התרשמויותיו של מק'קאריי בעת ביקוריו במחוז אומבריה. לדבריו: " המירב שניסיתי ועשיתי בחיי הוא לטייל ולבחון את העולם, מה יכול להיות יותר נפלא מזה"? ואכן צילומיו מתארים את אומבריה על כל האספקטים שבה, אנשים פשוטים מכל השכבות, הבעות פניהם, עיסוקיהם, הנוף של המקום, הצמחיה, עבר והווה במשך 1000 שנים. לדבריו טיולים ומסעות אינם קיימים אם אי-אפשר לספר עליהם, ומסע לא יכול להתקיים אם אין צלם שינציח את כל השלבים שלו.

סטיב מק'קאריי התפרסם לראשונה כאשר פרסם ב-1985, בעת היותו צלם עיתון ה- National Geographic את תמונתה המפורסמת של Sharbat Gula (שרבט גולה), ילידת 1972. הוא פגש אותה ב-1984 בהיותה כבת 12, נערה אפגנית בעת המלחמה הסובייטית באפגניסטן ששהתה במחנה פליטים בפקיסטן. הפורטרט הנפלא של הנערה בת העיניים הירוקות היוקדות והחודרות ששיקפו את סבלה ואת הטרגדיה של המלחמה נגע לליבם של מיליוני אנשים בכל העולם והעלו את קרנו של הצלם.

שנים לאחר מכן, בשנת 2002, יצאה משלחת מטעם העיתון במטרה למצוא את הנערה. ואכן היא אותרה בכפר מרוחק בדרום אפגניסטן, כבר בגיל 30, נשואה עם 4 בנות. היא מעולם לא ראתה את תצלומה המפורסם, במשך 15 שנה הייתה סגורה בפני המערב והתקשורת עד 2001 לאחר מיגור שלטון הטאליבן, על-ידי צבא ארה"ב שפלש לאפגניסטן. זהותה אומתה על-ידי טכנולוגיית זיהוי ביומטרי של קשתית העין.

בעלה התיר לה לחשוף את פניה והיא צולמה שנית מחזיקה בידיה את תצלומה הראשון. סיפור חייה פורסם ב-2003 וסרט על החיפוש אחריה הופק על-ידי ערוץ העיתון ההבדל בין שני הצילומים גדול ובגיל 30 היא נראית מבוגרת הרבה יותר אך עיניה הירוקות נותרו עם מבטן הנוקב והחודר והן מביעות את הכל.

סטיב מק'קאריי שינה כיוון ועבר לצד האופטימי, לחיים, לשמחה, לטבע, לעתיד ורוד יותר וצילם את ורוניקה שגורלה שפר עליה לאין ערוך.

עבורנו, לבברלי חברתי ולי היה זה בונוס נוסף בטיול המוסיקלי והאמנותי וזכינו לראות את התערוכה הצבעונית, האופטימית והאנושית כל כך.

אולי בטיול הבא לאיטליה, החוט הסמוי שהזכיר לי את הדמיון בין המנהרות בארץ ובאומבריה ישנה את צבעו ואת מהותו למשהו איכותי וחיובי.

אולי גם נזכה יום אחד לפנים ולמוזה משלנו, של ישראל, פנים שיבטאו את היופי, את ההישגים הנפלאים בכל השטחים, את אומץ הלב, את התקווה לשלום ולחיים רגילים ונורמליים.