איש היה בארץ ושמו אביגדור המאירי, סופר ומשורר, מחזאי וסטיריקן. במרוצת שנות ילדותי היה בביתנו תצלומו בו הוא נחשף במלוא קומתו ברחוב אלנבי בתל אביב של מחצית שנות השלושים של המאה הקודמת. בצדו עמד סופר צעיר ממנו בחצי דור,
אבי יוסף אריכא.
תצלום גדול זה של שני הסופרים הידידים ניצב מעל ארון הספרים של אבא בחדר עבודתו ברחוב מיכה מס' 3, בצפון תל אביב, מחוז מתפתח בזווית שנוצרה בין הירקון והים התיכון. אזור שברובו תערובת של בתים קטנים ומגרשי חולות שכמעט אין בהם לא כבישים לא מדרכות, ושפע של דרדרים.
כבר בילדותי קראתי את שני הרומנים הנרגשים שלו "השיגעון הגדול" (1929) ו"בגיהנום של מטה (1932). מאז לא שכחתי את עוצמת כתיבתו הסוחפת על מלחמת החפירות הנוראה של מלחמת העולם הראשונה כשהוא עצמו שירת בה שנים כקצין בצבא האוסטרי-הונגרי, ולאחר מכן טעם גם טעם הנפילה בשבי הרוסי.
הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי על דמותו של הלוחם העברי החדש, דמות שלא הכרתי עד אז. אביגדור המאירי, שספרי המלחמה שלו לא נפלו מעוצמת זעקת הנובלה המפורסמת "במערב אין כל חדש" שכתב הסופר אריך מריה רמרק, עיצב אותה תקופה והיא חיה ונושמת בספריו, רוטטת, כואבת, תוך מעמדים סוחפים וטרגיים.
בראשון מבין שני הרומנים האלה, "השיגעון הגדול", מפליא אביגדור המאירי לשרטט את דמותו כעיתונאי מצליח, מפונק ותאב-חיים טובים, המתגייס וזוכה כעבור זמן בדרגת קצונה על הצטיינותו כלוחם. הוא מדגיש את תהליך התבגרותו במהלך שנות המלחמה ונוראותיה עד שנהפך מבליין בתי-קפה של לוחם עברי בודד בין נוכרים ההופך לגבר בלחץ האירועים הקשים. בימים אלה נזכרתי בספריו כאשר התבוננתי בפניהם של הלוחמים הצעירים הנושאים על כתפיהם את מלחמת "צוק איתן" – מתוך מסירות שלמה.
אלה הם הילדים-נערים שלנו, בני הדור הזה שנדרשו להילחם תוך הקרבה על שלום הבית שלנו. לא היה להם חסד של זמן, לא שבוע, ואולי אף לא יום, אלא שעות ספורות בלבד להתבגר ללוחמים-גברים נועזים ונחושים במסורת צה"ל מאז ומעולם.
תתבוננו בקלסתריהם הרעננים והיפים בעת שנזעקו עם יחידותיהם לגבול עזה אכולת הטרור, ועדיין טבועה בהם נערותם שכמו אינה רוצה להרפות. תתבוננו בתצלומיהם לאחר ימים מלחמה אכזרית וכבר הם גברים שמשלמים במותם או בפציעותיהם את מחיר המבחן העליון הזה שנדרש מהם. ראו את הלוחמים הפצועים שלנו המובאים לבתי החולים שצוותיהם מרופאים ועד אחיות וכוח-עזר, מקבלים אותם כקבל הורים את ילדיהם, והבעתם משקפת את הבגרות שקפצה עליהם בבת-אחת, והפכה אותם מנערים לגברים-לוחמים.
הם יהיו תמיד ילדינו ובנינו, אבל מעתה ייחשבו לוחמים שווים בתרומתם למסורת כל אותם הבנים שהשתתפו במערכות ישראל מימי הולדתה של המדינה ועד עתה. הם הנינים והחימשים של לוחמים עבריים בצבאות עולם דוגמת אביגדור המאירי. זה הרגע לומר לכל אחד מהם תודה. למלה הזאת יהיה משקל אמיתי אם הממשלה תפסיק לקרטע אותם ובמקום לסכנם, תאפשר השלמת המשימה הלאומית, פירוק האויב מכלי המשחית שלו.
