א. המתבן של מזרע עלה שוב באש

רק אנשים רעים מיסודם כמוני, יכולים לחייך כשהם קוראים, שהמתבן של קיבוץ השומר הצעיר מזרע בעמק יזרעאל עלה שוב באש. זה מעיד יותר מאלף עדים על כוונותיי הרעות, אך – מה לעשות – לא הצתי את האש, אלא כנראה, שכנים, שבמזרע הטיפו כל השנים לאחוות עמים עמם. ומה לעשות – לא עזרתי לכבות את האש, אלא דווקא השכנים מכפר גדעון, שומו שמיים – יהודים שומרי מסורת, שרבים מהם לובשים ציצית וחובשים כיפה.

ולמי שאינם מבינים – "המתבן של מזרע עולה באש" הנה "הורה" מפורסמת, שהרקידה מסוף שנות השלושים את ארץ-ישראל.

כאז כן עתה, עוסקים הברברים בהצתת רכוש יהודי – גם של מי שמוכנים להקריב את אחיהם למען אינטרסים ערביים.

ב. הרתעה

על שלושה דברים עומדת תורת הביטחון של דוד בן-גוריון: הרתעה, התרעה והעברת המלחמה אל שטח האויב כדי להכריעו. שלוש רגליים די נבובות, שאבד עליהן הכלח מזמן – אולי עוד כשב"ג הגה אותן.

מעולם לא הייתה לנו התרעה למלחמה, שלא-יזמנו (כלומר מלבד מלחמת סיני, 1956; ומלחמת שלום הגליל, 1982); וכיוון שרוב הזמן הותקפנו, כנראה, לא הייתה לנו הרתעה. כך, מרוב עיסוק בהעברת המלחמה אל שטח האויב, שכחו גנרלינו להתכונן להגנה; וכשיצאו ללחום בעומק שטח האויב, הם די כשלו (עיינו בערך "אפריקה" במלחמת יום הכיפורים).

כעת מברברים על שיקום ההרתעה הישראלית, ומי שמרבים להג בנושא שוכחים, שכמעט לא הייתה לנו התרעה נגד מדינות ערב, והיא מסובכת למדי מול ארגון טרור.

תומאס שלינג – יהודי אמריקני בא-בימים – שחָלק את פרס נובל לכלכלה 2005 עם ישראל אומן, מיודענו, שלא נמצא ראוי בעיני אוניברסיטת חיפה. שלינג ואומן זכו בפרס על פיתוח תורת המשחקים לכדי אמנות. שלינג הבהיר, כבר בתחילת שנות השישים, כי הרתעה נוצרת כשהעונש הנתפס על התנהגות מסוימת כבד מכדי לסובלו.

כלומר, כדי לעצור את חמאס, צריכים לגבות מראשיו מחיר כבד במיוחד, ולהשמיד ולאבד כל זכר לתשתיתו. הפגיעה בראשי חמאס צריכה להיות מידתית – אנושה מאוד, שלא לפסוח על יקיריהם. רק כך הם יהססו, ויתרכזו בביטחונם העצמי ופחות בהצקה ליהודים.

חז"ל אמרו, "המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים", והסבירו את הדחת בית שאול ממלכות ישראל ברחמיו על אגג מלך עמלק, שחוסל בידי שמואל הנביא (שמואל א', פרק ט"ו) – בניגוד לצו. זה המוסר היהודי ולא עיוותים מוסריים, שאימצו חוכמולוגינו מהנצרות.

לא תהיה לנו שמץ של הרתעה אם לא יורו לצבא לסיים את המלאכה, ולנקות כל סנטימטר-מרובע על הקרקע בעזה ומתחתה. ובמקביל, יש לרדוף את ראשי המחבלים – כולל המתחזים ל"מנהיגים מדיניים" – עד לחיסולם, ובינתיים להכות ברכושם בכל רחבי העולם.

ג. דגל שחור

דגל שחור של פקודה בלתי-חוקית בעליל מתנופף מעל הפקודה לחיילי צה"ל לסכן את חייליהם כדי לא לפגוע באויב.

לפני הרבה שנים, בכתב-העת "נתיב" זצ"ל, פרסם פרופ' אליאב שוחטמן – מומחה ידוע למשפט עברי, שלימים היה דיקן מכללת שערי משפט – שני מאמרים ארוכים וכבדים, שבהם ניתח את הפקודה, והסביר את אי-חוקיותה.

את דעתו מסתירים, כמובן, אנשי הפרקליטות הצבאית וקשקשני קצין חינוך ראשי כשהם שוטפים את מוח הצבא עד לזרא בפטפוטיהם על "ערכים".

ד. אינה אטומה

מות ארבעת החיילים בחבל אשכול מזכיר את התקרית העקובה-מדם ליד מכללת תל-חי במלחמת לבנון השנייה. כלומר, הכוחות התעלמו משום-מה מאפשרות, שהם נצפים על-ידי האויב, שעדיין קיים בשטח, בועט ומזיק. כדי להימנע מכך יש לחזור לא"ב של חיילוּת במלחמה. כלומר, לא להיראות, ולא למשוך תשומת-לב.

אך יותר מכל הזכירה התקרית – בפעם המי-יודע-כמה – כי "כיפת ברזל" המהוללת בידי דוברי מערכת הביטחון אינה עונה כלל על האיום בפצצות מרגמה. וכידוע, בקשת האיום הזה נמצאים דרך קבע (למרות הטפשויות של הוזי המדיניות, של גדולי הביטחון ושל פטפטני הצבא) כמעט כל יישובי חוטף-עזה.

ואם אנחנו דנים בביצועי ההגנה נגד רקטות – ראוי להזכיר מאמר, שהתקשורת הישראלית בחרה להתעלם ממנו. את המאמר קיבלתי מד"ר עודד עמיחי מעמותת "מגן לעורף", וכתבו אותו טד פוסטל, פרופסור במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שבזמנו חשף את מחדלי הטיל "פטריוט" במלחמת המפרץ, וד"ר דיק לויד, מומחה לטילים, שעבד יותר משלושים שנה כמהנדס ראשי בחברת רייתאון האמריקנית.
פוסטל ועמיתו פרסמו מסקנות דומות גם לפני יותר משנה בעקבות מבצע "עמוד ענן".

אין בידנו החומר הגולמי, ממנו הסיקו השניים את מסקנותיהם, ולכן קשה לשפוט את דבריהם – מעיר ד"ר עמיחי – אך אי-אפשר לנפנף את המחברים בהבל-פה, ולומר שהם הזויים, או אינטרסנטים.
"גם אם כל הנתונים של מערכת הביטחון [הישראלית] נכונים", סבור ד"ר עמיחי, "'כיפת ברזל' אינה נותנת הגנה נאותה מפני רקטות, ובוודאי לא מפני פצמ"רים. מערכת הביטחון עושה מניפולציה במספרים ... [לדבריהם] עד כה היו בערך 120-100 יירוטים (לדבריהם. יש, כאמור, ויכוח על זה) מתוך 1,200-1,000 שיגורים [בינתיים, גדלו המספרים – אב"ץ] – כלומר, כעשירית – מה תורם יירוט של עשירית מהאיומים, אם אכן יורטו?

"אין לנו נפגעים בעיקר בגלל הגברת המשמעת [של האזרחים ובגלל כניסתם לחדרי מגן]. לא היו נפגעים גם קודם לכן. מלחמת לבנון 2 זה סיפור אחר. היו שם טילים עם רש"קים [ראשים קרביים] של חצי טונה. זה משהו אחר לעומת מה שנורה עכשיו [רש"קים של עשרות ק"ג לכל היותר] וגם שם היו יחסית מעט נפגעים. גם הנזקים דומים, עם או בלי 'כיפת ברזל'...

"ואיזו גמישות מדינית נותנת ה'כיפה'?

"חיל האויר מפציץ כמקודם... שלושה מיליון איש מרותקים לחדרי מגן כמקודם. החיים בחצי המדינה משובשים. מה נשתנה?

"כל זה לא היה קורה לו הייתה לנו מערכת לייזר ליירוט. שמונה מערכות לייזר היו סוגרות הרמטית את הירי מרצועת עזה. (הלייזרים) מיירטים את כל האיומים בזמן המראתם, מעל הרצועה. לא צריך להגן על כל יישוב בנפרד. בבאר-שבע או בתל אביב לא יידעו כלל שירו עליהם. הלייזר מגן על היישובים בעוטף עזה גם מפצמ"רים. גם מרקטות, ועלות היירוט שולית – כאלפיים דולר ליירוט – לעומת, לפחות, פי מאה ב'כיפת ברזל' (כי יורים, לפחות, שני טילים על כל מטרה). גם התחמושת זמינה [דלק לייצר חשמל, שמפעיל את המערכת – אב"ץ]...

"הציבור עובר שטיפת-מוח של תקשורת מטעם. צריך להפעיל את הראש ולהתחיל לחשוב עצמאית" – סיכם ד"ר עמיחי את דבריו – "נגלה שהאכילו אותנו ואת המוני עם ישראל בסיפורי מעשיות".