אם אכן נחטף סג"ם הדר גולדין בידי חמאס, אין הדבר צריך לשנות בכהוא זה את פעילותו של צה"ל ברצועה. לאמר: גם אם חמאס יאיים שירצח אותו אם ישראל תמשיך לפעול - עליה להמשיך לפעול. וגם אם החמאס יממש את איומו - ישראל צריכה להמשיך לפעול.
אין בכך משום זלזול בחייו של הדר או של כל חייל אחר. חס וחלילה, ודומני שלא צריך אפילו להמשיך ולומר זאת. יש בכך משום הכרה במציאות, בה במלחמה יש הרוגים. לצה"ל כבר כ-60 כאלו במבצע צוק איתן, וייתכן מאוד שיהיו יותר ואולי הדר הוא או יהיה אחד מהם. אך צה"ל ממשיך במשימתו כל עוד הדרג המדיני מורה על כך. והדרג המדיני צריך להורות על כך עד אשר יושגו מטרות המבצע.
בנימין נתניהו הגדיר השבוע (28.7.14) מהן המטרות: "הפעולה נגד המנהרות היא צעד ראשון והכרחי בפירוז רצועת עזה. התהליך של מניעת ההתחמשות של ארגון הטרור ופירוז רצועת עזה חייב להיות חלק מכל פתרון". כלומר: בטווח המיידי - חיסול המנהרות. בטווח הארוך - פירוז רצועת עזה. הקרב צריך להימשך עד להשגת המטרה המיידית, ולאחר מכן - עד שיציב את ישראל בעמדה המדינית הנוחה ביותר להשגת המטרה ארוכת הטווח.
נפילתו של חייל בשבי היא חלק מהמחיר הכואב של מלחמה. אילו היינו נלחמים נגד בני אנוש, היינו יודעים שבסופו של הקרב יהיו חילופי שבויים. אבל אנחנו נלחמים נגד אויב בלתי אנושי. אי-אפשר אפילו לקרוא לו "חייתי", כי חיות מגנות על גוריהן בעוד חמאס שולח את הילדים להגן עליו. לכן, אם אכן יש בידי חמאס שבוי ישראלי, אי-אפשר לצאת מתוך הנחה שהוא לא יחזור בריא ושלם תמורת מאות אנשי חמאס שנפלו בשבי הישראלי (כפי שהיה במלחמות מול מדינות ערב).
ניסיון העבר מלמד, שחמאס ינסה לסחוט מישראל כמה שיותר תמורת חייל שבידיו; ע"ע
גלעד שליט. אבל ניסיון העבר גם מלמד, שכניעה לחמאס מוליכה לחטיפות נוספות (ולכל הפחות לניסיון לבצע אותן), שהמחבלים המשוחררים נשארים טרוריסטים רצחניים וששחרורם מחזק מאוד את מי ששואפים בריש גלי להשמיד את מדינת ישראל. לכן, אם יש/יהיה חייל ישראלי בידי חמאס, זהו הזמן לממשלת ישראל להצהיר על אימוץ המלצות ועדת שמגר: אחד תמורת אחד, ולא שערה אחת יותר.
בעוד שעות אחדות נאמר במזמור "אשת חיל" שבליל שבת: "עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון". גם אם הדר בשבי, ישראל צריכה להמשיך בעוז; כי רק כך אפשר לשחוק ליום אחרון, אפשר להגיע ליעד של "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
