אובדי דרך ללא מצפֵן

"אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות" - שרה יפה ירקוני את השיר והלחן של טולי רביב. אך מלחמה אינה חלום. היא אף פעם לא הייתה. טבולה בדם ובדמעות - כן. אבל אם חלום, אזי חלום בלהות, סיוט. של לוחמיי היום ואתמול. להם ולמשפחות.

כול מלחמה מסתיימת, לא רק בקרבנות אדם, ביגון, ובנזקים כבדים אלא גם בסיג ושיח - "פוסט מורטם" במלוא מובן המונח הזה. אחרי מלחמת יום הכיפורים זה היה "שיח לוחמים" המר והנוקב. מבצע "צוק איתן" אינו יוצא מכלל זה. הוא, כמו מלחמת יום הכיפורים, נכפה עלינו. החמאס הפר בזדון וברצחנות, את ריבונותה של ישראל בגבול הבינלאומי, גרם להרג, זרע הרס חרדות וחוסר ביטחון בקרב תושבים שלווים ביישובים הסמוכים במשך שנים.מדינה ריבונית אסור לה לעבור על זה בשתיקה.

אולם כמו שהלקח של מבצע "צוק איתן" יהיה חייב להיות הרבה יותר רחב מאשר הטיפול בחמאס ועזה, מבחינה פוליטית, ביטחונית ובינלאומית, ולהקיף את יחסינו עם שכננו, גם השיח יהיה חייב לחרוג ממה שקרה בזירה. אלא גם מה שקרה מחוצה לה- פנימה. מה שקרה לנו כעם יהודי, כמדינה יהודית, שהממסד כה משתוקק שפלשתינים יכירה בה בתור שכזאת.

שיכרון הכוח

פרופסור זאב שטרנהֶל הוא פובליציסט, הוגה חברתי והיסטוריון רב מוניטין. יש לו דעות מוצקות בתחומי החברה והרוח. הוא נחשב לאינטלקטואל שמאלני. אולם הוא ליברל שהיה קצין בכיר בצה"ל, שאינו מתעלם מן המציאות. במאמר לפני שבועיים בהארץ תחת הכותרת "דמוקרטיה בעת משבר", הוא פותח ככה: "מתחילת הציונות מתקשה החברה הישראלית לראות את העם האחר היושב בארץ.עד כינון המדינה היה העיוורון הזה לכוח. אלמלא אטימות זאת ספק אם היה נכבש חלק מן הארץ שבגבולותיו קמה המדינה. אך אחרי 1949 ובמיוחד אחרי 1967, חוסר היכולת או חוסר הרצון להבין את הזולת, גורם לשיתוק מוסרי ופוליטי הרה אסון". ככה הוא כתב לפני שבועיים. מאז נכתבו מאמרים רבים ברוח זאת,ובכוון זה לגבי התוצאות הלא צבאיות, והלא כלכליות של מלחמה. התוצאות הערכיות והמוסריות. אני מתייחס לרשימה של זאב שטרנהל בשל סיבה מיוחדת.

ערכים, ערכים


בשנת 1978 הפקתי סדרה בטלוויזיה הישראלית בשם "תעודת זהות". היו בה שבעה פרקים מוקלטים,שילוב של אולפן וסרטים. הרעיון היה מבוסס על תשאול בנוסח ה-hearing בוועדות הסנאט של ארה"ב. שם עיקר עבודת הקונגרס נעשית בוועדות, כולל מינויים של צמרת הממשל, שלא לדבר על תקציב, כלכלה וכול התחומים שהקונגרס - בית הנבחרים והסנאט - עוסקים בו, והם עוסקים כמעט בכול. בצוות שמלא את תפקיד הוועדה ישבו אישים בולטים הבקיאים בתחומים שונים - חוק, משפט, פוליטיקה, דת, ביטחון, כלכלה, חברה. בפניהם הופיעו "עדים" וכל עדות הייתה מלווה בסרט תיעודי.

הפרקים עסקו בתחומים שונים של חיינו בארץ. הפרק הראשון הוקדש לנושא "ערכים". הפרק האחרון הוקדש לזהות ובו סרטו התיעודי של דוד פרלוב מגדולי היוצרים הישראלים בתחום הקולנוע שנקרא "זהות" והווה פרק ראשון בסדרה הביוגרפית שלו - "יומן".

לפרק "ערכים" קובי אושרת הלחין נעימה מיוחדת, וישראל גוריון חיבר טקסט ושר בלווי גיטרה ברקע המוסיקלי של התוכנית: "ערכים, ערכים, היכן הערכים". עֵד מרכז היה פרופסור זאב שטרנהל.הוא הסביר כיצד חברה אידיאליסטית שהקימה את המדינה נאלצה להתפשר על אידיאות ולהיעשות יותר לחברה פרגמאטית בשלב ראשון, אך באין מחסום מוסרי - זאת עלולה להפך לחברה מעוותת בשלבים הבאים. הוא הביא לדוגמה את דוד בן-גוריון. ברגע שקמה המדינה, בן-גוריון ידע שקשה יהיה להתמודד עם המשימות המוטלות על מדינה צעירה, אם הוא ידבק בכול הערכים, החברתיים, כלכליים, שוויוניים ועוד שלהם הוא וחבריו הטיפו בתקופה של המדינה בדרך. אלא שהסטייה הקלה, אם היא פונה ומתרחבת, מביאה לערעור הערכים שנותרו. וזה מה שקרה,ובייחוד לאחר מלחמת ששת הימים.

במאמרו, 38 שנים לאחר אמירה זאת, הוא בעצם מאושש את מה שהוא ביטא אז. לדוגמה, בן-גוריון הסכים שקומץ קטן של בחורי ישיבה "שתורתם אומנותם" לא ישרתו בצה"ל. תוך שנים מספָר הוא עצמו הגיע למסקנה שזאת בכייה לדורות, שכן הקומץ הזה, באמצעות נוסחה מעוותת שנקראת "סטאטוס קוו" ובלחץ חרדי, הפך לרבבות. עכשיו רבבות מאלה לא מסייעים לעם במערכה הביטחונית. המסקנה היא שבייחוד במדינה כמו שלנו, שאין בה חוקה, ושהמחוקקים לעתים שמים ללעג את החוקים שלהם עצמם, אם מתפשרים על ערכי יסוד, זאת הופכת להיות חברה פגומה עד מושחתת. לזה כיוון פרופסור שטרנהל, כשהוא מדבר על "כוח". הכוח היה אמצעי חשוב להלחם על קום המדינה,ולא היה מנוס מלהשתמש בו, בייחוד בשעה שהערבים הם היו אלה שהשתמשו בכוח כדי למנוע את הקמתה על-פי החלטתה של עצרת האו"ם. אולם כאשר הכוח הופך מאמצעי למטרה, יש לנו בעיה. לא אם דרוש כוח בכלל. הוא דרוש כדי להגן על העם ועל הדמוקרטיה. אבל אם הוא לא מידתי והופך למטרה הוא עלול להפוך לכוח משחית - גם ערכית. כוח כמטרה כלפי חוץ משליך על כוח בפנים. אלימות אינה יודעת גבולות. גם לא בקו הירוק.

"מה יאמרו הגויים"

בנאום שנשא ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון ביום העצמאות 1955 לאחר מצעד צה"ל באצטדיון רמת גן, ובתגובה להחלטות האנטי ישראליות ב"וועידת בנדונג", של מה שנקרא המדינות "הבלתי מזדהות", ביניהן כול המדינות ערביות והמוסלמיות הוא פתח ואמר: "לא נהיה כפויי - תודה לדברים חשובים שנשמעו בעצרת -או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה - אבל נכיר הדברים כהווייתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו - לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות".

ואת הנאום הזה הוא סיים ככה: "לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכול - שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו וביטחוננו וקיום ביטחוננו בכוחותינו-אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!‏"

משפט סיום זה הפך למנטרה. ואלה שמשתמשים בה, עושים זאת לא רק במנותק משאר הנאום, אלא גם מהנסיבות של אז וההקשר שלהם. לבן גוריון העידן והנסיבות שבהן אנו חיים, היו בבחינת הגשמת חזון מבחינת ההתפתחות הכלכלית והעוצמה הביטחונית. החזון החברתי שלו לא הוגשם,ואנו, לא עם סגולה כפי שחלם. עם זאת הכתובת הייתה מדינות בנדונג, שהגדולות שבהן, סין, הודו ומצרים היו עוינות. אך גם אז חשוב היה מה אומרים הגויים, שלא מקרב שונאינו, אלא מקרב ידידינו בעולם הנאור. האמירה הקשה של הנשיא אייזנהאור לאחר מבצע "קדש" ב-1956, הביאה את בן-גוריון להסיג במהירות את כול הכוחות משטח מצרים. במוסגר יצוין שבן גוריון אומנם לא היה נואם גדול, אבל הייתה לו שמיעה טובה, בייחוד כשמדובר היה בארה"ב, תופעה הפוכה אצל אי-אלה ממנהיגנו כיום. אולם גם אמירות של מדינות שהן לא מעצמות כמו ארה"ב, אלא באירופה ובמקומות אחרים חשובות לנו מאוד. תמיד חשוב היה לנו הדימוי והיום הרבה יותר - בעולם שמוצף במידע. אבל גם בן-גוריון, כשהוא דיבר על מעשים שלנו, הא ציין מה הם. רבים ממעשינו כיום לא היו נמנים, כאמור, עם כמיהתו של בן-גוריון. מה גם ששנת 2014 היא מרחק אסטרונומי משנת 1955 בכול פרמטר: כלכלי, מדיני, ביטחוני, בינלאומי. כאן אני מבקש להתייחס לפן מסוים של דימוי אשר מכסה את פנינו המוסריים, או מסיר את האיפור מהיותנו עם של ערכים. וזה היה בעצם המניע למאמר.

התקשורת הייתה שם
באירוע הטרגי בעזה, בהפצצה של מטוסינו שבה נהרגו ארבעה נערים אשר שיחקו על החוף כדורגל, תשומת הלב הוסטה כמעט לחלוטין מן ההרג, ועברה לדימוי. "מה יאמרו הגויים". במקרה צפיתי בחדשות ערוץ 10 כאשר הכתבים והפרשנים עסקו בסוגיה מן הפן ה"הסברתי". הנה אנו הסכמנו להפסקת אש, והחמאס סרב, וזה היה לטובתנו בעולם ופתאום הרג ארבעה נערים עזתיים, משחיר את פנינו. בעיקר כשזה קרה בנוכחות כתבים זרים. ככה ההתייחסות באולפן. זה נכון שזה עושה לנו דימוי רע בעיני זרים. אבל מה עם הערכים. גם אם מדובר בטעות אנוש, או מטוס, או כול סיבה אחרת. האם לא היה מקום להשמיע נהי על הקרבנות הללו, אף שמי שאחראי לכך הוא החמאס. החמאס היה גם אחראי לרצח שלושת הנערים היהודיים. האם גם אז הסתפקנו במה שכותבים או אומרים או משדרים בעולם? גם אז זה היה חשוב. אבל חשוב יותר היה הרג נערים תמימים, ושכול של ההורים. זה לא מוסר כפול, זה מוסר לקוי. ולהוסיף נימה צינית לעניין. ראש הדסק הבינלאומי של ערוץ 10, נדב אייל, אומנם היה זהיר מאוד בניסוח, אך ציין שהפלת המטוס המלזי בגבול רוסיה אוקראינה הסיחה קצת את הסיקור מעזה לאוקראינה ולבדלנים הרוסיים.

בעצם גם מותם של כשלוש מאות נוסעים תמימים במטוס המלזי, מעשי ידי בני עוולה, כנראה של הבדלנים הרוסיים, כמעט ונשכחו אצלנו. זאת בשעה שבעולם, זוועה זאת תפסה את הכותרות. בעזה לאחר כול הלחימה עדיין לא הגענו אז ל-300 הרוגים, כיום הגענו ל-1,500. בחדשות המרכזיות בשבת בשעה 10 בבוקר, בקול ישראל, לא היה זכר לאירוע הטרגי הזה, גם אם הוא הוזכר קודם לכן. זאת מהדורה מרכזית שבה חוזרים על האירועים המרכזיים. לאחר שהעברתי הערה זאת לחדר החדשות, הדבר תוקן במהדורת השעה 11. זה וודאי לא היה מכוון. פשוט ברגע זה האירוע לא היה בתודעת העורכים, אשר עסקו אך ורק במה שקורה בעזה. זה לא מקרה. זה סימפטומטי.

זה חזר על עצמו ביום חמישי שעבר עם הרג 15 במבנה של בית ספר של אונר"א, וצוין על-ידי הפרשנים, כי זה קרה דווקא ביום שהיו הצלחות לצה"ל. לאמור - רע להסברה, רע לתעמולה. וזה נותן נשק פסיכולוגי לחמאס. וככה זה נמשך מאז,בפעם האחרונה אתמול ושוב פגיעה קשה במתחם של האו"ם. כשמדובר בפגיעה קשה באזרחים ובעיקר ילדים.

בדברים האלה אין בשום אופן המעטה בערך דעת הקהל בעולם. אדרבה. גם דעת הקהל בעולם הנאור,אשר במקרה זה גילתה הבנה רבה לתגובת ישראל, מקפידה מאוד להבחין בממדי התגובה. וזאת כוללת מסגרת התייחסות רחבה של ערכים הומאניים, גם כאשר אומה נאלצת להילחם. היבט אשר התקשורת לא מקדישה לו תשומת לב. אולי, בין השאר מכיוון שמלחמה מצטלמת יותר. היא פוטו-אופ לא רק לשחקנים הראשיים אלא גם לאלה שנדחקים, כמו ה"מצביא", נפתלי בנט. יש לה "רייטינג". להיבטים אחרים- אין.

כנופיות "החולצות החומות"

האצבע אינה מופנית במקרה זה לצה"ל. הוא עושה מה שהדרג המדיני מטיל עליו בתנאים קשים ביותר, וסובל אבדות כבדות. חזקה על הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ, בן לניצולי שואה, שהוא רגיש לחיי אדם. גם חיילים, גם אזרחים, ישראלים או פלשתינים. אין מלחמה סטרילית. עם זאת, אם המחיר של חיסול מפקד חמאס, הוא הרג כול משפחתו, זה לא רק לא ראוי מוסרית אלא לא מועיל. במקום המפקד שחוסל יקום אחר, קטלני יותר. במקום המשפחה לא יבוא איש.

אולם השורש שפורה את האלימות שלוחת הרסן היא דווקא מן החממה האזרחית. אין חלל בחיים.באין ערכים, החלל מתמלא בחוליגאנים, פושעים, אפשר מקצועיים. הם לא זקוקים להנחיות כדי לתקוף מפגינים שלווים נגד הפעולה בעזה או למלא רעל את הרשתות החברתיות נגד כול פעולה אחרת, שלא נראית להם "פטריוטית" שרק הם יודעים את טיבה. הם רק מקבלים השראה. לא מתלמידיו הנאמנים של ז'בוטינסקי שמספרם הולך וקטן והם מתחלחלים לנוכח המעשים של הפוגורומצ'יקים שלנו, מבית היוצר של הימין החדש. אלה "הזרוע הצבאית של הג'יהאד היהודי". הם גם לא מקבלים הוראות מן הזרוע המדינית. די להם בהשראה. כול מה שחסר להם אלה חולצות חומות של ה- S.A Sturmabteilung בשעתם. גם הם לא היו אידיאליסטים אלא רובם סוטים, פושעים, מקרב חלאת העם הגרמני. אבל עם הזמן, כשהעם הגרמני איבד את הערכים ההומאניים והאחרים אלה הם שהפכו לאליטה. הם השתלטו תחילה על הרחוב ואחר כך על השלטון. הנה "מחרוזת" שקבלתי בשבוע שעבר ממישהו שבשמו לא אנקוב,כי מן הסתם הוא מעוניין בחשיפה, ואני משום מה נמצא ברשימת הדיוור האינטרנטי שלו בחומרים שהוא כותב: "האיסלאמיסט השחור מהבית הלבן מעוניין בהפעלת לחץ על מדינת ישראל. לשם כך הוא שולח את הצורר קרי לארץ בכדי שילחץ על ישראל להפסיק את האש, הפסקת אש שתחזק את הציר חמאס-קטר-טורקיה, ותחליש את מדינת ישראל. בו-זמנית ארה"ב ממשיכה את חרם הטיסות על ישראל, ובעקבותיה הולכים גם שאר החברות האירופיות. כמובן שהשמאל הישראלי הבוגדני מחכך ידיו בהנאה, שהרי ציפה וקיווה ללחץ בינלאומי מצד העולם האנטישמי והצבוע.תוסיפו לכך את בג"ץ שמסרס את יכולות הלחימה של צה"ל, בעקבות כך חיילנו משלמים בחייהם, וכל זאת על-מנת שיודלה וינשטיין וחבר מרעיו מהחדרים הממוזגים של מערכת המשפט הפוסט-ציונית יוכלו להצטייר יפה בעיני העולם האנטישמי".

זאת שפה שלא הייתה מביישת את ה"שטירמר", בהבדל ששם זה היה כתוב בגרמנית ולא בעברית. שפת התנ"ך והעם היהודי. זה לא "זמן צהוב" שעליו כתב פעם דויד גרוסמן שהרעיש את הארץ. זה זמן אדום, של דם ואש ולהבות מתמרות .על כך נצטרך לקיים לא רק רב שיח נוקב, אלא לעשות מעשים. שאם לא כן, האווירה של שנאה פתולוגית רצחנית - בהשראת מנהיגים שונים, שיושבים בשלטון -תוליך אותנו לתהום.