מדי פעם שומעים בתקשורת שאנחנו נמצאים כבר ביום כך וכך ל(מה שמכונה) מבצע צוק איתן. לפעמים זה נשמע כאילו נמאס להם והם רק מחכים שזה יגמר כבר. יכול להיות שחוסר הסבלנות הזה נובע מהזיכרון הקולקטיבי של מלחמת ששת הימים, שבזמן קצר הגענו להישגים אדירים וכאן זה נמשך ונמשך וההישגים לכאורה מוגבלים, ואולי פשוט כי לא נעים לדעת מה קורה שם בעזה. כך או אחרת, העובדה היא שהמלחמה הזאת מתנהלת בימי בין המצרים, בשלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז ובין צום תשעה באב. לאורך כל ההיסטוריה, הימים האלה נחשבו לימים הכי קשים לעם ישראל. שכן המזל הרע של היהודים בימים אלו לא נגמר בחורבן בית המקדש, הוא נמשך לאורך כל ההיסטוריה ועד לשנים האחרונות ממש. כמו למשל העקירה מגוש-קטיף לפני תשע שנים.

החידוש - אחדות
על הרקע הזה היו בין ידידיי כאלה שעם היציאה למלחמה הביעו חששות מפניה כאשר היא מתנהלת בתקופה זו של השנה. השבתי להם שאני חושב כי במציאות שנוצרה אצלנו לאחרונה, דוקא בתקופה זו אנחנו צפויים להישגים גדולים. הזכרתי כי בניגוד בולט לשנים קודמות, הפעם רואים בפירוש אחדות בעם וזהו תיקון לפירוד שהביא לחורבן בית המקדש, חורבן שהוא שורש כל החורבנים שהיו אחריו. אומנם בחיצוניות האחדות הזאת נובעת מאינטרס המשותף לכולנו, האינטרס לחיות בביטחון ובשלווה בארצנו, אבל בפנימיות - האחדות נובעת מרוח חדשה המפעמת בנו, אחדות כתוצאה מעצם העובדה שאנחנו עם אחד. בחסידות קוראים לזה "גילוי היחידה שבנפש". והראיה לכך היא העובדה שהתהליך הזה החל עם הסיפור של דוד הנחלאווי והתעצם מאוד באירוע הקשה של חטיפת שלושת הנערים הי"ד.

אחדות בימים של פירוד
לכאורה, תמיד התאחדנו בעת צרה. חכמינו אפילו מצאו לתופעה זו בסיס בתנ"ך (יחזקאל טז): [ו] וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. שבכל פעם שיהודים נקלעים לסכנה ר"ל, מתעוררת חוויית האחדות ויהודים נחלצים לעזור בכל הכוח, גם אם לפני כן לא הכירו כלל את הנעזרים. אז מה מיוחד הפעם יותר מכל הפעמים הקודמות שבהן נתגלתה תופעה זו? יש כמה הבדלים; הראשון שעמדנו עליו הוא המועד בלוח השנה שבו נתגלתה האחדות הזאת. הבדל נוסף הוא שכאן לא מדובר באחדות סביב יעד מוגבל, כגון להציל יהודים מסכנה, אלא האחדות היא סביב יעד החלטי של הרחקת הסכנה מכל וכל, סביב ביטולה המוחלט של הסכנה. אבל מעבר לכך, חוויית האחדות דוקא בשלושת השבועות הקשים ששורשם הוא הפירוד ר"ל, היא המבטיחה שאנחנו אכן על סף עתיד טוב יותר.
לחזות את העתיד
השבת הזאת, האחרונה לפני תשעה באב, מכונה "שבת חזון" כי בה קוראים הפטרה הפותחת במילה חזון: [א] חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ. לא כל שבת מקבלת כינוי מתוך ההפטרה שקוראים בה; השבת הזאת קיבלה את הכינוי הזה, אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, כי בה, דוקא בערב תשעה באב, כאשר מתאבלים על החורבן, מראים ליהודי במחזה את בית המקדש שעומד להיבנות במהרה בימינו. כמובן, העינים הגשמיות אינן רואות זאת, אבל העינים הרוחניות, עיני הנשמה כן רואות. וזה מונע מהיהודי ליפול חלילה ביאוש בגלל החורבן של בית המקדש. והשנה, בניגוד קוטבי למה שחווינו רק לפני תשע שנים ומאז זוכרים זאת כל שנה כל השנה, בולטת מאוד האחדות בעם. ולצידה, מזינה אותה, אהבת חינם, אותה אהבה שמורעפת על החיילים שמוסרים נפשם לטובת כלל ישראל.
אהבת חינם
ואל תספרו לי שזו לא אהבת חינם, כי הרי הם עושים משהו בשבילנו, אז לא לחינם אוהבים אותם. שכן מצד שני אפשר לטעון שהם רק ממלאים את חובתם, אז לא מגיע להם גמול מיוחד על כך. אנחנו לא טוענים את זה אלא מרעיפים עליהם אהבה וגילויים רבים של הכרת תודה, כמו שצריך להיות. אומנם מן הסתם יהיו מי שיטענו כי עובדה היא שיש גם כאלה שאינם אוהבים ואינם שותפים לחוויית האחדות. לצערנו זה נכון ורחמנות עליהם. כנראה מדובר באנשים שמאוהבים בעצמם עד שאיבדו את היכולת לאהוב את זולתם. לפעמים אפילו נראה שהם מאוהבים בעצמם עד שאיבדו את היכולת להרגיש כחלק מעם ישראל. מה שמאפיין אותם זה שהם יכולים "לאהוב" את בן דמותם או את מי שביחס אליו הם מרגישים נעלים באין ערוך. מכאן "אהבתם" לחבריהם להשקפה וגם לאויבינו המרים.
המנהיגות נגררת
עד כאן דיברנו על מה שקורה בעם ישראל בימים אלו ולא אמרנו מילה על המנהיגות. עשינו זאת מפני שלענ"ד זה מה שחשוב באמת, האווירה בעם. הרי על ההשגחה העליונה ששומרת עלינו מפני השטויות של מנהיגינו דיברנו בעבר, גם לאחרונה, לא אחת. הזכרנו גם שאותה השגחה עליונה הניעה את התהליך שהוביל לאחדות הנוכחית והיא גם זו שלמעשה אילצה את המנהיגות שלנו לצאת למלחמה שלא רצתה בה. הקב"ה הכביד את לבם של המחבלים והביא אותם להתעקש על מלחמה עכשיו, מה שאילץ את מנהיגינו להגיב ובדיעבד מתברר שזה הביא להצלה גדולה לעם ישראל. אבל זה לא שהמנהיגות שינתה את דרכה; הרי אפילו במהלך השבוע האחרון המשיכו לגלות איפוק אל מול פורעים ערבים צמאי דם יהודי, איפוק שמהווה עידוד ברור לטרוריסטים, ובו בזמן מצאו זמן ומשאבים להרוס מאחזים שבנו יהודים.
מובילים או מובלים?
אמרנו שהשבת הזאת מכונה "שבת חזון" על שם ההפטרה, אבל לפני שקוראים את ההפטרה קוראים את פרשת השבוע, והפרשה היא "דברים". זו הפרשה שפותחת את החומש החמישי שרובו ככולו הוא דברי פרידה של משה רבנו, שהוא אבי הנביאים וגם מופת של מנהיג. בסקירה ההיסטורית שהוא עורך מיד בתחילת דבריו, בין היתר הוא מזכיר את חטא המרגלים שהשפעת דבריהם על העם הייתה קשה עד שאמרו (דברים א): [כח] אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. המרגלים כולם היו נשיאי השבטים, כלומר שכבת המנהיגות של עם ישראל, ודוקא בהם אחז מורך לב. בימים ההם העם נסחף אחריהם אבל אצלנו, ב"ה, כעת מתחולל התיקון לחטא המרגלים והעם מתאמץ למשוך את המנהיגות לנתיב הנכון.
אחדות מובילה לגאולה
הנתיב הנכון הוא הנתיב שמוביל אל הגאולה האמיתית והשלמה, וזו תלויה באחדות ישראל. שעל כן חותם משה רבנו את דברי הפרידה שלו מאתנו בפסוק (דברים לג): [כט] אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּה', מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. הכל בלשון יחיד; כי רק כאשר חווים את האחדות, את העובדה שאנחנו עם אחד, זוכים לתשועת ה'. ובביטוי דומה מתנבא גם הנביא ישעיהו (פרק מה): [יז] יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה, תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים; לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ, עַד-עוֹלְמֵי עַד. זו התשועה שאנחנו מייחלים לה כעת, תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. לא הפסקת אש, שאנחנו מפסיקים והם מייצרים אש אלא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. שלא יהיו עוד מלחמות בכלל. רק שכדי שזה יקרה, דומני שאנחנו, בעיקר המנהיגות שלנו, חייבים להחליף את הדיסק הקשיח ולהתחיל לפעול בהתאם להנחיות של משה רבנו.
לחתור להכנעה מוחלטת
ומה שאומר לנו משה רבנו הוא פשוט מאד, שצריכים לשאת חרב גאווה (יהודית) עד אשר: וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. לא להבליג, לא להכיל, לא להתאפק, להכות. אומנם רק כאשר אין ברירה, אבל אז להכות בכל הכוח. ולא לעשות חשבון לכבוד של הצד השני, לא להימנע מהשפלתו. להפך, הרי זה פירוש האמירה: וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. כמו שאומר תרגום אונקלוס, לדרוך על צווארו של האויב. במלים אחרות, להכניעו ללא תנאים. כי זו הדרך היחידה להשיג שקט אמיתי, כשהצד השני יבין שישלם מחיר כבד מאוד על כל ניסיון לפגוע בנו. מה הסיכוי שאנחנו מצידנו נגיע לתודעה הזאת? אצל עמך זו לא שאלה, כי חוץ משטופי המוח של התשקורת - זו כבר האווירה הכללית, שצריכים לטפל באויב ביד ברזל. ומה עם המנהיגות שלנו? ובכן, להם יש כל מיני חשבונות צדדיים.
חשבונות מסבכים
החשבונות האלה מונעים מהם לעשות את הדברים הנכונים, אפילו אם בסתר לבם היו רוצים בכך. אלא שנראה כי כמו שהעניינים התפתחו בשבועות האחרונים, הם ייגררו אחרי האירועים עד שלא תהיה להם ברירה והם יאלצו להורות לצבא לפעול בדרך היחידה שתביא לשקט אמיתי. ואין לבוא אליהם בטענות מדוע לא עשו דבר מול איום המנהרות שעליו ידעו מזמן, כי הם לא באמת מנהיגים, הם מונהגים על-ידי האירועים. אנחנו מניחים שכמו שהקב"ה הוביל אותם להורות על ביצוע מה שחייבים לבצע בעזה, כך יוביל אותם להורות על ביצוע המעשים הנכונים בירושלים ובכל מקום. ואנחנו רק צריכים להתפלל שלא ניאלץ לשלם שוב על ההשתהות שלהם. כי התהליכים שמתחוללים עכשיו מלמדים שאנחנו קרובים מאוד לקיום היעוד (זכריה ח): [יט] כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ.