לא מודים, לא עוזבים

ביהדות ידוע הביטוי "מודה ועוזב ירוחם" הלקוח מספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ג: "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם". הגישה שוללת את דרך ההסתרה והכיסוי ומעודדת הכרה בשגיאות והודאה בהן. המשמעות היא שאין די בהודאה, ויש להכיר בשגיאות ולעזוב אותן. פוליטיקאים בכירים בקרבנו, שגרמו נזקים אדירים למדינת ישראל ולביטחונה, מסרבים להודות בשגיאותיהם, אינם מסיקים את המסקנות המתבקשות, ואינם עוזבים אותנו. נזקיהם נמשכים ומתעצמים.

שמעון פרס

האיש, עתיר זכויות בשבעים השנים הראשונות לחייו, בחר לשנות כיוון בשני העשורים הבאים לחייו, להפוך לכהן הגדול של דת "השלום" המשיחית, ולדרדר את מצבה של מדינת ישראל, ללא קשר למה שאזרחי ישראל אומרים בקלפיות של המדינה היהודית והדמוקרטית, בבחינת "אני ואפסי עוד".

כל התנהגותו, מאז הפיל את יצחק רבין למלכודת אוסלו שהובילה ישירות למלחמת אוסלו על אלפי קורבנות "השלום" שלה, דרך חבירתו לאריאל שרון לפשע הגירוש הגזעני של יהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון שהוביל ישירות למלחמה הנוכחית ברצועת עזה, ודרך דבקותו במדיניותו השגויה מעל ומאחורי הגב של ראש ממשלה נבחר ומכהן - כל אלה מעידים שהאיש אינו מודה ואינו עוזב.

אף כאשר עזב סוף-סוף את בית הנשיא, האיש ממשיך בדרכו, המקשה על ממשלתה הנבחרת של ישראל. הוא קושר כתרים לראשו של האויב מחמוד עבאס. הוא טוען - האיש שהמיט על ישראל את מלחמת אוסלו! - שדרך המלחמה מיצתה את עצמה .... לו היה מתפכח מהזיות אוסלו היה מפנים שדרך אוסלו היא שמיצתה את עצמה.

למרבה הצער, שלושת הנשיאים האחרונים, כל אחד מהם בדרכו, פגעו במוסד הנשיאות והביאו להרהורים שמא עדיף לבטלו. מדובר בעזר ויצמן, במשה קצב ובשמעון פרס. הפגיעה לא נבעה מעברם הפוליטי. גם לרוב מבין ששת הנשיאים שלפניהם הייתה זהות פוליטית ברורה. הפגיעה נבעה מהתנהגות בלתי מוסרית שהטילה צל כבד על נושאי המשרה הבכירה במדינה. במקרה של פרס גם מדובר באדם שהעמיק את השסע בחברה הישראלית, כאשר ניצל את המשרה הרמה והפך אותה קרדום לחפור בו לצורך קידום מדיניותו הכושלת והשנויה במחלוקת, בלשון המעטה. העובדה שראש הממשלה נתניהו שגה ואיפשר לו לנהוג כך, מעל ראשו ולעתים גם מאחורי גבו של ראש ממשלה מכהן, הטילה צל כבד על המשכן, שראה כבר מעשים מחפירים ואשר זקוק לתיקון דחוף, אחרי עשרים ואחת שנים ושלושה נשיאים שקעקעו את יוקרתו של התפקיד הסמלי.

זה המקום לברך על בחירתו של המועמד הטבעי לתפקיד הנשיא, יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ ראובן-רובי ריבלין, האיש הנכון במקום הנכון. נראה שאין כמו ראובן ריבלין שיידע לבטא את רוחה ואת ערכיה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, את הכמיהה להשבת היעדים היהודיים, הציוניים והערכיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, ואת מרכזיותה של ירושלים כבירת ישראל. נראה שבחירתו של ריבלין יכולה לאחד, וגם להשיב את הכבוד האבוד ואת ההדר הראוי לתפקיד שזוהרו הועם על-ידי שלושת הנשיאים שקדמו לו.

שאול מופז

האיש, שהיה רמטכ"ל ואחר כך שר הביטחון בממשלת שרון, היה ממונה בתוקף תפקידו על ביצוע פשע הגירוש הגזעני של יהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון, שהוביל ישירות למלחמה הנוכחית ברצועת עזה. כל זה אינו מפריע לו היום. תשע שנים בדיוק אחרי המעשה המגונה, להתרברב ולומר שאיננו מודה בשגיאתו, איננו חוזר בו, ואינו עוזב.

ציפי לבני

האישה, שהייתה שרת המשפטים בממשלת הגירוש של אריאל שרון והכשירה את שרץ הגירוש, ושהייתה שרת החוץ הכושלת בממשלתו הכושלת של אהוד אולמרט, ואשר הייתה שותפה בכירה כמוהו למחדלי המלחמה השנייה בלבנון, הייתה השדכנית שהביאה על ישראל את החלטה 1701 של מועצת הביטחון, זו שסיימה את המלחמה ושנתנה לחיזבאללה את השנים הרבות שבהן יש שקט חשוד בגבול הלבנון. היא יודעת ששקט הוא רפש. אל נופתע מן השקט המטעה: חיזבאללה מתעצם, מכסה את כל שטח ישראל בטילים וחופר מתחת לאדמתה. יבוא יום והאיום של רקטות ומנהרות מכיוון החמאס העזתי ייראה כמשחק ילדים בהשוואה לרעה שתיפתח מצפון, בחסותה של החלטה 1701, שלבני אפילו אינה קולטת את משמעויותיה ההרסניות והמסוכנות.

טוב היה לו שלושת הנ"ל, שאינם מודים בשגיאותיהם, היו לפחות עוזבים אותנו להתמודד עם פרי הבאושים שהותירו מאחוריהם.