בישראל, כמו בכל מדינה מערבית, נלחמים את המלחמה הקודמת. את המלחמה הנוכחית לומדים תוך כדי תנועה, סופגים את האבידות, נזהרים מלנצח, ובפעם הבאה נלחמים שוב את המלחמה שנלמדה במחיר אבידות רבות, אלא שאז המלחמה היא כבר אחרת.
לדוגמה, הדאחייה. אדריכלי הכישלון של מלחמת לבנון תמוז 2006 מתרברבים בניצחון הגדול שהושג באמצעות הפצצת הדאחייה, אירוע שנצרב, על-פי השחצנים, בזכרונם של החיזבאללונרים והשיג עבור ישראל את השקט היחסי בגבול הצפון. דאחייה!!! קראו כל הלשעברים ל
אהוד ברק במבצע "
עופרת יצוקה", ואכן זה מה שעשה: הפצצת הלם בהפתעה והרג רבתי בחמאס. נוח לשכוח כי חמאס המשיך לירות גם אחרי הפסקת האש. נוח עוד יותר לשכוח שתוך חמש שנים הוסיפה עזה למספרה עוד 300 אלף חמאסניקים לעתיד. דאחייה פעמיים קראו יודעי דבר לנתניהו. עשה להם דאחייה זבנג וגמרנו. עובדה, זה עבד חלקית ב"עמוד ענן".
בדיעבד, לא הפצצת הדאחייה היא שצרבה את דרך הפעולה הזו בתודעתם של הישראלים, אלא הודאתו של נאסראללה כי הופתע ממוכנותם של הישראלים לעשות מה שהוא עושה: הפצצה של אזור מגורים, כדי ליצור לחץ של האזרחים על הצבא הטרוריסטי. הפצצת הדאחייה לא הייתה אלא השתוללות בלתי נשלטת של מי שנכשל בכל מה שנגע בו ושחרר לחץ דרך פעולת נקם. זו הייתה המלחמה שהייתה, וכיוון שהצליחה חלקית, תובע ציבור הפרשנים - עיתונאים ולשעברים - לעשות שוב מה שנעשה בעבר.
אך הרושם הוא שהפעם זה שונה. הפעם המטרה אינה רק השגת ניצחון צבאי/צריבת התודעה/שמירת הקיים. ייתכן שהפעם המטרה הבלתי מוצהרת היא שבירה שלמה של שלטון חמאס דרך ריקון הרצועה מיושביה.
הרושם הזה נוצר ממספר גורמים:
- בניית הלחץ בתוך "הבית היהודי", כולל התעלמות חלקית מן הירי על תל אביב והשפלה. 87 אחוז מן הנסקרים תומכים בהרחבת המלחמה.
- העמעום של מטרות המבצע לכדי הצהרות בלתי מחייבות (פגיעה משמעותית? מה זה בדיוק?).
- ההכנה הממושכת, על פני חודשים, של הכוחות לפעילות השוחקת של מיטוט מערך-המנהרות, בבת עינו של חמאס.
- ההסכמה הגורפת להפסקות אש מצד תומכי חמאס מן החוץ, ובראשם ארצות-הברית הפועלת על-פי התכתיבים של "האחים המוסלמים" לזרועותיהם השונות. כל הסכמה כזו משכנעת את חמאס כי יש לו הזמן והיכולת להתיש את ישראל, דוחקת בו לדחות את ההצעות להפסקת אש ולכן בונה עוד ועוד אשראי להמשך הלחימה.
- המעבר מן המלחמה ההיא, בג'נין, שבה הוכנסו חיילים לגוב הצבועים, לטובת אש מפילת בניינים, כתגובה על כל ירי או מציאת אמל"ח.
- הימנעות מן הדפוס של המלחמות הקודמות של קרב "הבקעה", של תנועה מהירה על הצירים הראשיים, לטובת מלחמה יסודית הרבה יותר, ולכן קטלנית ביותר מבחינת צבא חמאס.
- דחיקה איטית אך יסודית של האוכלוסייה מאזורי השיגור בצפון הרצועה לכיוון דרום מערבה, דרך הודעות פומביות, הרס ראשוני משני ושלישוני, לעבר גוש-קטיף ההרוס, לעבר ציר פילדלפי, וזאת מבלי לסמן בגלוי את המטרה.
נקמתו של שרון המטרה שסימן ראש הממשלה, ושעתה חוזרים עליה התוכיים, היא "פירוז הרצועה". פירוז ממה, מאמל"ח? הרי חמאס ללא האמל"ח שלו יהיה טרף לכל איסלאמיסט אחר, ולכן, כמו אסד, יעדיף להילחם עד האיש האחרון כדי לשמר את האמל"ח. פירוז מלוחמי חמאס? זוהי האוכלוסייה בעצמה שכבר אינה מסוגלת לתאר לעצמה חיים שאינם תחת שלטון חמאס. לכן, בסופו של דבר "פירוז עזה" הוא גירסה מוגדלת של גירוש אש"ף מביירות 1982, או השבת הפליטים לביתם בעולם הערבי.
כל אלה אינם מהלך של זבנג וגמרנו. זהו מהלך ממושך על פני חודשים של משבר הולך ומעמיק, של חיזוק ליבו של חמאס להמשיך את המלחמה, פינוי שטחים מן התכסית והתחתית שלהם, עזה מלעיל ומלרע, במהלך של הרס ראשוני שניוני ושלישוני, ממזרח למערב, מצפון לדרום, והצבת הברירה בידי מצרים: לקלוט את המיליון וחצי בסיני, או לדרוש מן המערב לקלוט אותם בדרך זו או אחרת. למעשה, בנוכחות חמאס מוחלש, ייקחו חלק גדול מן הפליטים את גורלם בידיהם ויהגרו לאירופה, כפי שעושים אחיהם מכל צפון אפריקה.
ההשוואה אינה נעימה, אך זהו המהלך שנוקט אסד, ההולך ומנפה מן השטח המצוי בשליטתו את הסונים, על-ידי דחיקתם דרומה וצפונה וביצור גבולות חדשים שאין להם קשר לגבולות סייקס-פיקו. כך יש מיליון סונים בלבנון, עוד מיליון סונים בירדן, ועוד ארבעה מיליון בשלטון ה"מדינה האיסלאמית" המתארגנת לה ואוכפת את השריעה בכל גבולה. מי שלא רצה לחיות תחת שלטונה של משפחת אסד, מוצא עצמו תחת שלטון הח'ליפות החשוכה, או כפליט במדבר הגדול של אדרעי, או נלחם בחיזבאללה.
וזו הייתה מטרת הפינוי של גוש-קטיף מלכתחילה - ליצור את הלגיטימציה בתוך ישראל למהלך של דחיקת האוכלוסייה הערבית אל מעבר לגבולות, והשבתה לאחריותן של מדינות ערב. את זה לא אני אומר, אלא ה"גארדיאן" הבריטי, שאי-אפשר להאשים אותו באהבת ישראל, המאשים את שרון שלפני עשור באסון של עזה כיום, וקובע כי שורשי האלימות מגיעים אחורה לנסיגת ישראל ב-2005.
שורשי האלימות הנוכחית נעוצים בנסיגה הישראלית של 2005, טוען
הגארדיאן במאמר מערכת, ומכוון אצבע מאשימה אל האיש הטמון בגבעת הכלניות. לטענתו, שרון מעולם לא התכוון לקרוא לעזה דרור ושמר על שליטה ישראלית באוויר, בים וביבשה, מה שגרם להעצמת הגורמים הקיצוניים ובהכרח להתלקחות חוזרת ונשנית מסביב לרצועה הכבושה, אומר הגארדיאן. ומתוך שנאתו מגיע אל האמת.
יודע צדיק נפש בהמתו. יודע שרון נפש הערבי-מוסלמי לא פחות משידע את נפש היהודי היוצאת לשלום כל עוד זה על חשבונו של יריבו הפוליטי. הנה נקמתו של שרון בכולם, בעזה, בעוטף עזה, ובישראל שהפילה עליו את האחריות לסברה ושתילה.
נקמה אחת: קיבוצי וישובי עוטף עזה. אז הם תבעו את גירוש גוש-קטיף, שללו מכל וכל הצבת חיילים להגנתו, חירפו וגידפו את יושביו, האשימו אותו כשנרצחו בנותיו, ושמחו לאידו כשנגררו המתיישבים, מנער ועד זקן, בידי הקלגסים לבושי השחורים והושלכו אל האוטובוסים. הם צהלו כשעברו הדחפורים בית בית, וערו בו עד היסוד בו. היום, מיללים ראשי המועצות של שער הנגב, אשכול וחוף אשקלון בראש חוצות כשאותם פצמ"רים נופלים על ראשם, כשהאדמה הברוכה הופכת לקן נמלי-אש הפולט חמאסניקים מתחת לגן הילדים. הם תובעים חציצה של החיילים, גם אלו ממועצת "בנימין" (הגרשיים במקור בתכתובת של אחד מראשי המועצות של עוטף עזה).
הם דורשים במפגיע עוד ועוד מיגון כדי לקיים את שגרת יומם, ועוד ועוד משרות ממומנות מכספי הציבור של רבש"צים וכיתות כוננות - כל מה ששללו מכל וכל מתושבי גוש-קטיף ותושבי יהודה ושומרון. חיפוש גוגל של המושג רבש"צ מעלה מיד את אבו וילאן המתאנה לרבש"צים ביהודה ושומרון, רבש"צים המושלכים לכלא על סיכול של פעילות חבלנית עויינת נגד יישוב יהודי, וארגון ההכפשה "שוברים שתיקה" מעליל עליהם כי גנבו פריטים מצה"ל לשימוש ביתי. עתה הבשילה נקמתו של שרון, ועוטף עזה הפך עיר רפאים מוכה קסאמים, כמו גוש-קטיף.
נקמה שנייה: העיר תל אביב שהוציאה 400 אלף מפגינים למען ה"שלום" והעלתה על מזבח התקינות הפוליטית והאנטישמיות העצמית את
אריאל שרון, מצוייה היום תחת איום מתמיד של רקטות, כמעט כמו שדרות. עוד רקטה אחת, ושמיה ייסגרו לזמן ממושך. ראו את הבהלה שאחזה בה בשל 24 שעות של חרם אווירי, ומה יהיה כשהחרם יהיה לחודש?
נקמה שלישית: עזה. גירוש גוש-קטיף היה מהלך אלוהי, כמו שכתוב בספר שמות "ויחזק אדוני את לב פרעה". חמאס שהצליח לגרש את ישראל הפנים את התובנה שישראל אינה אלא נמר של נייר, פו אחד חזק והיא בורחת. בכך גזר חמאס על עזה את מותה, במוקדם או במאוחר. כבר היום ל-200 אלף עזתים אין קורת גג. מחר יהיו הרבה יותר, ובעוד שבוע עוד הרבה, הרבה יותר. הם ישוועו למצרים אמם שתציל אותם, והיא תעמוד מן הצד ותחשוק שפתיים. הם ישוועו לאמריקה להציל אותם, ואמריקה תצהיר הצהרות, כמו
ג'ורג' בוש ב"חומת מגן", אך לא תעשה דבר.
מדיניותו הכלכלית של
בנימין נתניהו עקבית לאורך תריסר השנים מאז נטל על עצמו את תפקיד שר האוצר תחת הנהגתו של אריאל שרון, וכך גם מדיניותו הביטחונית: לעולם לא להציב מטרות ברורות; תמיד לפזר ערפל באשר לכוונותיו, משמאל ומימין; להקיף עצמו ביועצים בעלי דעות מנוגדות; לזגזג לעבר מטרה הידועה רק לו כאילו הוא לי קורזיץ הגולשת נגד כיוון הרוח. להמתין בסבלנות, הרבה סבלנות, לשעת הכושר המדינית-ביטחונית כדי לעשות מהלכים מכריעים.
ייתכן כי עכשיו, כשחמאס מפרפר בעזה ללא תמיכה של ממש ודורש מן האוכלוסייה למות במקומו ויחד איתו, מגיע מהלך מכריע. ייתכן כי מלחמה זו אינה שכפול כושל של המלחמה שהייתה. ייתכן כי הפעם יתגלגל המהלך לעבר פתרון אמיתי ובר-קיימא, של עזה ללא חמאס, ללא ממשל, שתושביה מוכנים לעלות על כלי שייט ולצאת אל הדרור באירופה. הנה מתארגן לו המשט הטורקי להצלת ערביי עזה, עשרות אוניות שיוכלו להציל אלפי עזתים ולקחת אותם לגרמניה הטורקית לחזק עוד את שורות האיסאלמו-נאצים.
נחייה תחת מטר הטילים וכיפת ברזל, נדרוך שוב ושוב על נמלי-האש הבוקעים מן האדמה, ונראה.
