יש לראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו, תפישה אסטרטגית סדורה. לצערי, יש לה תמיכה מלאה בממשלה ובקבינט הביטחוני, ועוד יותר לצערי, יש לה תמיכה אצל חלקים רבים בציבור.
התפישה האסטרטגית היא שלא ניתן בכלל לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. מאחר שלגישתו הסכסוך אינו פתיר הרי יש צורך רק לנהל אותו. מכאן שהמאמץ נתחם לא בכיוון השגת הפתרון, אלא נתחם רק בתחום הניהול. ניהול הסכסוך ולא פתרונו זו האסטרטגיה של בנימין נתניהו וממשלתו.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הניהול הזה גבה חיי 61 ישראלים ועובד תאילנדי אחד. אני מתפלל שלרשימה הכואבת, לא יתווסף אף לא שם אחד.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו יש גם כ-1600 חללים פלשתינים בתוכם למעלה מ-200 ילדים. קטל דמים שצובר שנאה בתוך עם שלצידו אנחנו נחיה, קטל דמים שעלול להנציח סחרור של מעגלי חיים מדממים.
נתניהו יודע, שיש פתרון אותו הציגה הליגה הערבית, ישנה הצעת פתרון שממשלת נתניהו אינה מוכנה להתייחס אליה.
בצדק מועלית הדרישה הטבעית של תושבי הדרום לחיות בביטחון ולא תחת איום של טילים ומנהרות. אך הדרך להשגת הביטחון אינה עוברת דרך השמדה של שכונות מגורים שלמות ברצועת עזה.
תושבי עוטף עזה זכאים לחיות לא תחת איום הטילים ולא תחת איום של מנהרות מוות. כדי להיחלץ ממעגלי האימה דרושה ממשלה שתעדיף את מחירי השלום על פני מחירי המלחמה.
דרושה ממשלה שתאמץ את הנחישות, שמגלים הורים שכולים פלשתינים וישראלים שיום-יום ערב-ערב הם מתייצבים בכיכר הסינמטק בתל אביב ואומרים בקול לציבור: "אנו ישראלים ופלשתינים, שאיבדנו את היקרים לנו ביותר בעימות המתמשך, מטילים על עצמנו להיות סמן של פיוס ושל הידברות, ומתייצבים כאן בכיכר השלום".
בנימין נתניהו יכול להיות המדינאי שירשום דף מפואר בהיסטוריה. אני פונה לראש הממשלה, שיניף את הדגל שמניפים ההורים השכולים הישראלים והפלשתינים, ויתייצב בכל צומת מדינית כדי להיות סמן של פיוס והידברות.
הפיוס וההידברות אינם עוברים דרך טילי מוות מעזה לישראל ומישראל לעזה. זה אפשרי כי זה לא ייגמר עד שנדבר.
