|
|
פינוי פצועים לביה"ח. נלחמים על החיים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
איני יודע איך אומרים זאת במקומנו בלי לחורר מילים. לנחם? חלילה. אופיר כוהן, פצוע קשה. לחם על חיינו בחזית. לוחם על נעוריו בטיפול נמרץ. אימו חיה את שתי המלחמות האלה על חייו בחייה, כל חייו, כל חייה. לחזק? איך אעיז. ניקול, עיניה עמוקות יותר מן הלילות ללא שנת שעברה, פניה אומרות את ששפתותיה אינן רוצות או אינן יכולות לומר, יושבת בחדר המשפחה, מוקפת בני ביתה, ידידיה, חבריו, והם תוגה, והיא אומרת "הוא יצא מזה, הוא יצוק כך, איתן, ורופאיו אמונה, שכינה עימהם", ויש חיוך שהיא מביאה אי-מאין אל לחייה והיא מחזקת, ואני איך אומר כי באתי לחזק? לתמוך, והיא התומכת אותי? לחבק? חלול.
באתי להיות. להרכין שוב ראש בפני הגיבורות הגדולות של מלחמות ישראל הנושאות את חיינו באימהותן, לגעת בשולי השבועה שנשבעת אישה לתת הרבה יותר חיים לעולם, משייסורי צירי הלידה מאיימים ליטול ממנה, ושבועה זאת מתחדשת כל יום, והאם היא כל יום אם, הבן הוא כל יום ילד, והיא יולדת אותו שוב כל רגע בייסורים והוא נולד בעבורה כל רגע באושר מופלא שמאייתים אותו ח',י',י' ומם'.
לפני שנים הרבה, הייתה ניקול דיין נערה פורחת על הכרמל, עולה מנכר רחוק אל ארץ של הבטחה איתנה לדורות,ובאתי להיות עימה עכשיו, כשבנה אופיר לוחם בדמיו על גלגול נשמתה של ההבטחה לנשמתה של בשורה. היו עימה גם אתם, בוגרי כפרנו ימין אורד, כולכם בני משפחתה. היו עימה ושמעו תפילתה "הוא יצא מזה, הוא יצוק כך, איתן, ורופאיו אמונה, שכינה עימהם", מתוך סידור תפילות לבבה,.... ואימרו לה אמן.
