ליעד והעורבים

ליעד אוהב עורבים. אם תשאלו אותו, הוא לא יודע בדיוק מתי בדיוק זה התחיל אצלו, הוא אוהב אותם מיום שהוא זוכר את עצמו. ליעד גר עם משפחתו בקומה השנייה בבניין ליד חורשת העצים ברחוב רקנאטי ברמת אביב ג'. כבר מגיל צעיר הוא נמשך לציפורים. בכל הזדמנות יצא אל החורשה והתבונן בחיי הציפורים בסקרנות רבה.

הוא ראה איך הדוכיפת, עם המקור המעוקל והארוך והכיפה החומה היפה על ראשה, מלקטת מתוך האדמה תולעים במכות מקור זריזות, הוא ראה כיצד הנחליאלי הרזה בצבע כחול ולבן נע בזריזות על הקרקע, מזנק לפתע אל-על, חוטף חרק מעופף במקורו וצולל שוב מטה. הוא עקב במבטו אחר קבוצות השחרורים, הדומים לעורבים קטנים, גופם צבוע בשחור ובלבן, מקורם צהוב ורגליהם צהובות, והם נעים בביטחון רב, מהדסים אנה ואנה, ואינם מהססים להסתכן ולחטוף מזון מלהקת עורבים. גם את היונים אהב. הוא נהג להתבונן בהן כשהן מטיילות בזוגות על אדמת החורשה ואינן חוששות מהחתולים.

ליעד בן עשר.

הוא ילד חרוץ ועצמאי. אימו, מרים, היא אחות בבית החולים איכילוב ואביו, שמוליק, מהנדס בעיריית תל אביב יפו. שניהם יוצאים מן הבית לעבודה כבר בשעה שבע בבוקר. לפני כן דואגת אמו להכניס שני כריכים ותפוח עץ לתיק בית הספר שלו, וגם בקבוק מים קטן.

הוריו מעניקים לו עצמאות רבה, וסומכים עליו שיילך בזמן לבדו לבית הספר. מיום שמלאו לו שש שנים, ליעד יודע לנעול את דלת הדירה ולשמור את המפתח עמוק בתיק. הוא ילד חברותי מאוד, אוהב ספורט, חזק ונבון. הוא תלמיד טוב והשיעורים האהובים עליו ביותר הם שיעורי הטבע.

ליעד הוא בן זקונים. אחיו הגדול, נועם, שהגיע לגיל 18, כבר התגייס ליחידה קרבית בצה"ל. ליעד אוהב אותו והיה שמח לבלות איתו כמו פעם, לפני שהתגייס לצבא. אבל עכשיו אין לו הרבה הזדמנויות להיות עם נועם. כשנועם מגיע הביתה מהצבא, הוא ישן הרבה, לפעמים יותר מעשר שעות ברציפות. אחר כך הוא אוכל המון מהאוכל שאימא שלהם בישלה, ויוצא לבלות עם חבריו.

אבל, כמו שאמרנו, ליעד לעולם אינו משועמם.

הוא יודע היטב כיצד להעסיק את עצמו. גם כשהוא לבדו. בכל פעם שיש לו זמן פנוי הוא מייחד אותו לתחביב העיקרי שלו - התבוננות בחיי הציפורים המבלות בחורשה שליד ביתו.

במשך שעה-שעתיים, ולעתים אף יותר מכך, הוא מבלה בצפייה בציפורים האהובות עליו. מתפעם מיופיים של התוכים (הדררות) ארוכי הגוף שזנבם צבוע בצבע ירוק מרהיב, כמעט זוהר. אלה הגיעו לחורשה לאחר שברחו מהצפארי שבפארק הירקון, והמשיכו להתרבות בחורשה שליד ביתו. צרחות השמחה שלהם מרעידות את האוויר בכל פעם שהם טסים במהירות ממקום למקום. מאז שהצליח לשכנע את הוריו לקנות לו סוף כל סוף מכשיר סמארטפון, הוא גם מצלם את הציפורים שלו במעופן.

אבל באופן מיוחד ויותר מכל הציפורים האחרות, מושכים את לבו של ליעד העורבים.

העורבים נראים לו שונים בהתנהגותם מכל הציפורים האחרות, ומשהו בהם כובש אותו עוד ועוד. תמיד הם מתנהלים בקבוצות ובלהקות. לעתים רחוקות מאוד נצפה עורב בודד. מראה העורבים מרשים את ליעד באופן מיוחד: המקור הארוך והמוצק, העיניים הפקחיות וחודרות המבט, הראש המשולש וגווני השחור והאפור המכסים את גופם.

ליעד אוהב את הצבע האפור והצבע השחור.

הוא יודע שילדים ואנשים רבים נרתעים מהצבעים האלה, אבל הוא דווקא חושב שהם יפים. גם אימו אוהבת ללבוש בגדים שצבעם שחור.
לפעמים נראים העורבים קצת מצחיקים כשהם נעים על הקרקע, מתנודדים כשיכורים מרגל לרגל, מלקטים אוכל, מקרקרים ועפים מיד כשהוא מתקרב אליהם.

ולפעמים חש ליעד קורטוב של קנאה - גם הוא היה רוצה להתרומם ולעוף להיכן שבא לו ומתי שבא לו...

אבל, כאמור, יותר מכל מרתק אותו אופיים המיוחד של העורבים.

יום אחד, במהלך צפייה שגרתית ותיעוד במצלמת הטלפון, נגלה לנגד עיניו של ליעד עורב צעיר. הוא התנודד מרגל לרגל, נשא את ראשו הקטן ובחן בסקרנות את סביבותיו. מאחוריו, התגנב אט אט ובשקט, חתול ג'ינג'י גדול. הוא זחל על גחונו, כמו שחתולים עושים רגע לפני שהם מזנקים על טרפם. החתול לא השמיע קול, ומבטו היה נעוץ וממוקד בעורב הקטן. נשימתו של ליעד נעצרה. היה בכוונתו לצאת בריצה, להקים מהומה ולהציל את העורב, אבל בטרם הספיק לעשות דבר, לפתע נחתו שלושה עורבים גדולים על הקרקע, בקרבת החתול. אחד מהם תקף, ללא היסוס, את החתול מאחורי גבו ונשך בזנבו.

החתול המופתע הסתובב לאחור, אבל העורב הצליח להישאר מאחוריו כל העת, וגם כשהחתול המשיך לנוע בסיבובים לאחור וניסה לתפוס אותו, העורב המשיך לעקוב אחר תנועותיו, כשהוא עף בגובה של עשרות סנטימטרים בלבד, להתגרות ולצבוט בזנבו שוב ושוב, עד שהחתול ילל בזעם ונטש את המקום. העורב הצעיר ניצל. ליעד היה מוקסם. הסיפורים על חוכמתם ועל עוז רוחם של העורבים ששמע תמיד, לא היו, אם כן, "מצוצים מן האצבע". ההוכחה התרחשה עכשיו ממש אל מול עיניו המשתאות.