עמלק (ב')

ומדוע מולק האדם לאמת את ראשה?

זו תשובת התורה:

יז זכור את אשר-עשה לך עמלק, בדרך, בצאתכם ממצרים. יח אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע; ולא ירא אלוהים. יט והיה בהניח יהוה-אלוהיך לך מכל-איביך מסביב, בארץ אשר יהוה-אלוהיך נתן לך נחלה לרשתה – תמחה את-זכר עמלק, מתחת השמים; לא, תשכח. (דברים, כ"ה)

בשביל לקרוא את התשובה הזאת עלינו ללמוד לקרוא את התורה שכידוע היא כתובה בעברית. זו אותה העברית שלנו שאנו מכירים, אותם הפועלים והמילים, הבעיה היא רק עם הערכים שלהם במובן הערכי גרידא. אני רוצה להגיד שאף משמעות המילים לא השתנתה אבל הערך הנומינלי שלהן השתנה על פני הדורות; הערך המלא שלהן ירד לאין ערוך עד שכבר הוא חסר תוקף מעשי.

למה הדבר דומה? לערך הנקוב של מטבע הדולר. לפני 30 שנה יכלת לקנות בדולר מנת פלאפל ואולי עם צ'יפס וקולה, היום רק פחית הקולה עולה דולר, וזה אותו הדולר ואותה התמונה מלפני 30 שנה. תאר לך, אם תהליך הירידה בערך הדולר יימשך מה תוכל לקנות בדולר בעוד 50 שנה... תאר לך בעוד אלף שנה.

זה התהליך שעברה השפה העברית על פני אלפי השנים, ושוב המילים אותן המילים אבל הן כמעט וריקות מתוכן; הן רק מזכירות ובקושי את ערכן הנקוב שהיה להן פעם. בשביל לשחזר את ערך המילים המלא של השפה העברית עלינו לחזור אל תבנית האדם שבנה את השפה הזאת.

סטודנט שיושב באולם הרצאות באוניברסיטה ושומע הרצאה על תורת הקוונטים- הוא בעל תבנית מסוימת שבלעדיה לא היה יכול לשמוע את ההרצאה. צריך להיות לו יידע בסיסי במדעי הטבע, באנרגיה במבנה החומר ובקשרי הגומלין ביניהן. ללא היידע המוקדם הזה הוא לא יבין מילה מההרצאה, והמילות היוצאות מפי המרצה יהיו חסרי תוכן עבורו למרות והן עבריות.

ובכן, בשביל לקרוא ולהבין את מילות התורה בעלות התוכן המלא, יש לחזור אל תבנית האדם המקורית ואל היידע המוקדם הבסיסי והמקורי שהיה באמתחתו. השפה נוצרה על-ידי האדם בשביל לתקשר באמצעותה עם אחיו האדם בסביבתם האנושית, על כן ההנחה הבסיסית היא כי האדם המשתמש בשפה מכיר את זהותו ואת הסביבה שלו ויודע את הגדרת שניהם:

1. הגדרת האדם: מיהו האדם.

2. הגדרת הסביבה של האדם.

המידע המוגדר הזה הוא אבני השפה האנושית, ואם המידע הזה יתערער- השפה שמעבירה את המידע תתערער. מכאן מקור הקביעה כי התורה שנכתבה בלשון האדם – נכתבה עבור האדם המכיר לאשורן את שתי ההגדרות כאשר המידע שברשותו מדויק.

אם כן ובשביל לקרוא את הפתיח על עמלק שלעיל ואת התורה בכלל, יש לעמוד על שתי ההגדרות ונתחיל דווקא בהגדרת הסביבה- היא הגדרת החומר של היקום, ומתוך ההגדרה הזו נגזור את הגדרת האדם, כי הרי גם האדם, על פניו, הוא חומר ככל חומר הכפוף מטבעו לחוקי הטבע.

התפיסה האנושית הרווחת היא כי היקום סופי הוא ומוחלט, ובמסגרת המעגל הסופי הזה הבחין האדם ביחסי הגומלין בין העצמים המסבירים בכל רגע נתון את מיקום העצמים ותנועתם במרחב. ההשקפה הזו פתחה בפני המוח האנושי את הערוץ הרחב ביותר שבמסגרתו ניתן למצוא את הסיבה לכל מופע ותופעה. למיותר לציין אפוא כי התפיסה הזו הייתה נוחה לאדם שחיפש ללא לאות את הסיבה לכל... כה הייתה נוחה עד כי דירבנה את האדם להתעלם מסדק בתפיסה הזו, כי הרי החלל הוא הנפח שגוף פיזיקלי תופס, לכן לא ייתכן קיום נפח בפני עצמו ללא גוף הממלא והמייצג את הנפח הזה; לא ייתכן קיום חלל ללא גוף שתופס את החלל הזה.

האדם התעלם מהמידע המופשט הזה וטען נחרצות כי ייתכן קיום נפח בפני עצמו; ייתכן קיום חלל ללא גוף, והוא אף הגדיר את החלל הריק הזה כוואקום – הוא האין המוחלט שעוטף לכאורה את היקום ומגדיר את גבולותיו. אמור מעתה כי ניתן להגדיר את הקיים על-ידי הלא-קיים – היא המסקנה המעורפלת שהגיע אליה האדם, כי הרי לחלל הריק ישות שהוכר בקיומה ואף ניתן לה את השם: "ואקום".

ובכן המופשטת היא: הנפח של החומר הוא החלל ועל-כן אין פיסת חלל ללא חומר, אך האדם אנס, במודע או לא, את המופשטת הזו וחילל אותה בשביל לטעון כי החלל הולך ומתרוקן מחומר עד שמגיעים אל סוף היקום. ולמעשה הוא ביקש לחתוך מהמרחב שרשרת מידע חלקית ולטעון כי היא אֶם כל השרשראות ואין מעבר לה שום מידע, היא מתקיימת בזכות עצמה, ועל-כן המוח האנושי המחפש את הסיבה לכל-יכול לנוח בנקודה הזו ולחדול מחיפושו הבלתי-נלאה אחר חולית המידע שתתחבר ברצף עם החוליה האחרונה שברשותו.

האדם עשה זאת מתוך העצלנות לשמה- היא העצלנות המחשבתית של המוח, וגם היא מקור אמונת המאמין בקב"ה- עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. היא אמונת המאמין שביקש למוחו מנוחה- היכן מסתיימות לכאורה חוליות המידע הרצופות שיש למניינן מניין.

הקב"ה ברא את היקום הסופי עם שרשרת המידע המוחלטת שלו ועל-כן ניתן לחדול מהחיפוש אחר חולית המידע הרצופה הבאה בתור כי אין מעבר למידע המוגדר של היקום מאומה. התורה העמיקה בדיון הזה ומצאה שורשים הרבה יותר עמוקים מהעצלנות; העתקתי את הדיון המלא בפרקים האחרונים של הסדרה "התורה נגד המדע", היא הסדרה שלא פילסה דרך לאוזן האנושית.

אם כן ואם נחזור שוב אל "מופשטת החלל" ונרצה לתקן את העיוות, נצטרך להעיר את מוחינו מהתרדמה שגזרנו עליו ולאתר את חולית המידע האחרונה שהגיע אליה על-מנת לקשור אותה עם החוליה הבאה אחריה ברצף.

ובכן חולית המידע האחרונה שהגענו אליה עם מוחנו, חתמה את שרשרת המידע המוחלטת שבמסגרתה התקיימו יחסי הגומלין בין העצמים במעגל סופי – דבר שהסביר את מיקום כל העצמים ותנועתם במרחב. ואם נפתח את שרשרת המידע הסופית הזו על-מנת לתקן את העיוות בתפיסה הרווחת כי הרי יש לחלל המשך- היינו יש לחומר המשך, או אז נצטרך למצוא את המעגל החלופי שבמסגרתו מקיימים העצמים יחסי גומלין ביניהם- דבר שיסביר את מיקומם ותנועתם במרחב.

אולם כאן נצטרך להתמודד עם אתגר חדש שמעודנו נתקלנו בו, כי המעגל החלופי שעינינו נשואות אליו ולעולם לא ייסגר שוב, זאת כי החלל, החומר, נמשך עדי-עד ולעולם לא ייסגר המעגל שבמסגרתו יתקיימו ייחסי הגומלין בין העצמים במרחב. הווה אומר כי לעולם לא ינועו העצמים במרחב כי אין ולא יכולה להיות סיבה לתנועתם. זו המסקנה שהאדם ביקש להתכחש לה על פני כל הדורות ועליה נעמוד בפרק הבא.