ב-24 ביולי, כשראובן (רובי) ריבלין, ייכנס לתפקידו כנשיא העשירי של מדינת ישראל, הוא ימחה דמעה, יאמר לכולנו "בוקר טוב מירושלים", יודה להוריו ולאשתו, לאלה שבחרו בו ולאלה שלא, הוא ישבח את הנשיא היוצא ויזרוק מילה טובה לראש הממשלה המכהן שכל כך לא רצה בו. הוא יהיה עממי ופשוט, לא ישכח את מוכר הפלאפל וכמובן את אלוהים אחד. 100 קילומטר צפונית מזרחית משם, ישב על כורסתו בביתו הישן, אותו בית שלא עזב מעולם, אדם מבוגר. הוא יהיה מוקף כרגיל באשתו ובבני משפחה רבים, הוא יצפה בשידור החגיגי של ההשבעה החגיגית, בתוכו תתחולל סערה קטנה, שאיש לא יראה, הוא יבלע את הרוק, החיוך יהיה מאולץ, המילים שיאמר יהיו כרגיל זהירות ומאופקות. הוא לא יצפה לקבל מילת תודה, מהאיש שחייב לו את חייו הפוליטיים והופך עכשיו להיות הנשיא העשירי של ישראל. הוא פשוט כבר לא מצפה לדבר.
וכשבירושלים יכריזו "יחי יחי יחי", הוא ידע שהגיע הרגע לוותר סופית. ואם מישהו, חבר או קרוב משפחה, מקורב או שכן, יגיד משהו על זה שבעוד שבע שנים,
דוד לוי יהיה בגיל שבו נכנס
שמעון פרס לבית הנשיא, ושעוד לא אבדה תקוותנו, לוי יביט בו בחיוך עייף, יתופף קלות על מסעד כורסתו ואולי אפילו יאמר שבדיחה טובה כזאת על דוד לוי, אפילו הוא עוד לא שמע.
כך נולדה המועמדות שלא הייתה
דוד לוי לא התראיין לכתבה הזו. גם לא לכתבה הזו. פניות מ"ליברל", הוא קיבל באופן תדיר מאז הקמת המגזין. כבר שנים שלוי לא מדבר. התקשורת כרוכה אחרי אנשים שלא מדברים. הם מאתגרים אותה, מדליקים אותה, מעוררים את דמיונה. היא נלהטת לצאת מהלופ הממוחזר והאינסופי של גיבורי השעה, שהיא עצמה דוחפת לנו לגרון. היא להוטה לשמוע את קולם, של אלה ששותקים.
בגיל 76, שמונה שנים אחרי שפרש מהפוליטיקה, לוי עודנו מחוזר, ואין כמעט שבוע שבו לא מצלצל הטלפון ומגיעה ההצעה המפתה התורנית לראיון בלעדי, נרחב, בולט. לוי שותק ולא בטוח שהוא יודע למה. כבר שנים שהוא כותב ספר. כותב ומרפה, מוסיף עוד שורה וזונח את הכתיבה לחודשים. אם פעם הספר הזה יראה אור, הוא יחולל מהומה. אבל לוי לא באמת משתוקק לחולל אותה. אפשר לנתח את שתיקתו באלף ואחת דרכים, ואפשר לאפיין אותה בפשטות האופיינית כל כך לאיש: לוי עייף, שבע, אפילו משועמם. לא בא לו. אם היה בא לו, הוא יכול היה להיות הנשיא הבא של ישראל.
לפני למעלה משנה, כתבה
סימה קדמון ב
ידיעות אחרונות שדוד לוי הוא המועמד של
אביגדור ליברמן לנשיאות. היא הזכירה שני ערוצים שהובילו לתמיכה המפתיעה. בתו של לוי, אורלי, חברת הכנסת המצטיינת של "ישראל ביתנו"; ו
שרון שלום, ראש המטה של שר החוץ והאיש הפוליטי הכי קרוב אליו. וגם כזה, שמחובר בנימי נפשו ללוי, שהוא חמו. שלום, נשוי לביתו סימה. היא פרסמה את הידיעה למרות ההכחשה הגורפת של לוי. אולי משום שידעה שהשניים, איווט ודוד, נפגשו בארבע עיניים ואולי מפני שגם לאוזניה הגיעה השמועה על אחד מהדילים שרקמו ערב הבחירות: ליברמן יבטיח לביבי את ראשות הממשלה, ביבי יבטיח לתמוך במועמד של ליברמן לנשיאות.
נתניהו (וואו, איזו הפתעה) לא עמד בהבטחה, למרות שלבד מאחורי הפרגוד אין כמעט לאיש ספק שאם לא פתק לבן הוא היה מכניס לחריץ "דוד לוי". הוא העדיף להתלבט ולהתלבט, לבדוק שמות ולהפילם דקה אחר כך, אפילו להציע את הנשיאות לאזרח אמריקני שלא רצה בה. בסוף, נתקע עם נשיא שלא רצה בו, במקום להריץ את המועמד הכי טוב שיכול היה הליכוד להציע לירושת כסאו של שמעון פרס. חודש אחד אחרי הבחירות, טוענים אחדים שעם תמיכתו של ביבי, לוי היה רץ וזוכה. לעומתם, רבים אחרים, ובהם גם הקרובים ביותר לאיש, מצביעים על אשם אחר בפספוס ההיסטורי. דוד לוי, הם אומרים, היה הגורם הראשי והעיקרי שמנע את בחירתו שלו לנשיאות.
בית שאן כבר לא שלנו
חום יולי אוגוסט נוחת על בית שאן ללא רחם. האנרגיות הפוליטיות, המחאות החברתיות, אפילו המתח הביטחוני, כבר לא באמת מורגשים ברחובות הלוהטים המחכים לעוד קיץ מנומנם אחד. כבר שנים שהעיר הזו בורחת מהכותרות, והכותרות בורחות ממנה. "בית שאן סרט מלחמה" עבר מזמן למדפי הארכיון, וכל היודע דבר על מקום המצאה של הפועל בית שאן מוזמן לפנות שוב ל
רינו צרור ודורון צברי. דוד לוי היה ונותר בכיר בניה של העיר, האיש שהגיע הכי רחוק והכי קרוב למלוכה, אבל מועמדותו שלא הייתה לנשיאות, לא העירה בעיירה אפילו חתול אחד מאדישותו.
חלק מהסיפור המחבר בין בית הנשיא לבית שאן קשור ל
חיים ביבס. ביבס הוא איש חזק. הוא ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, יו"ר מרכז השלטון המקומי ובבחירות האחרונות עמד בראש המטה לבחירתו של נתניהו. העובדה שביבס, יליד בית שאן, הוא גם אחיינו של דוד לוי, אמורה הייתה לתת משקל יתר לפעילותו ולדבריו. ביבס אמר ללוי שהנשיאות שלו. הוא הבטיח לו שביבי יעבוד כדי שזה יקרה. ביבס טעה. נתניהו לא עובד בשביל אף אחד, לוי לא נקף אצבע והקולות שנספרו נותרו בגדר קולות וירטואליים. זה אולי היה עובד בימים אחרים, ימים שבהם דוד לוי רצה וידע להניע מהלכים. זה לא יכול היה לעבוד באביב 2014.
פעם, מילה אחת של האיש הייתה סוחפת המונים. ודאי שאת תושבי העיירה שלו. באוקטובר האחרון נחל בנו ז'קי מפלה בלתי צפויה בבחירות לראשות העיר והודח מהתפקיד, אחרי 9 שנים ושתי קדנציות. המנצח, סגנו לשעבר רפי בן שטרית, אמר: "התמודדתי מול תמנון רב זרועות עם משאבים לא מוגבלים." ערב הבחירות הגיע אבא דוד, בהופעה ציבורית נדירה, לכנס בחירות של הילד. מאז פרש מהפוליטיקה, לוי כמעט ולא נראה בציבור. פה נאום, שם הרצאה, פה אירוע משפחתי או הלוויה של רב מכובד, ובעיקר ביקורי השבת הקבועים בבית הכנסת. בפעם הזאת, יצא לוי אל הקהל, ניגש למיקרופון והרעים בקולו הבלתי נשכח: "עשו את הדבר הנכון. הצביעו לז'קי". הקהל הריע - והצביע בן שטרית. בבית שאן אמרו שתמו ונשלמו ימי שליטתה האבסולוטית של משפחת לוי בעיר. שדוד המלך חלילה לא מת, אבל את הכתר הוא יכול כבר לאפסן עמוק בארון.
זכרונות ממשרד החוץ
שמעון שיפר, דווקא שיפר, סבור שפספסנו את דוד לוי. אני אומר "דווקא שיפר", משום שהיה זה הפרשן המדיני הוותיק של ידיעות אחרונות שפרסם לפני שנים רבות את המאמר "יש לי חלום", שבו לעג לבטלנותו של לוי. שיפר סיפר כי כתב את הדברים, אחרי עוד ביקור במשרד החוץ, שבו, לדבריו, נתקל בפעם המי יודע כמה בדמותו של השר, יושב בלשכתו בחוסר מעש, לוגם קפה בחברת יועציו ונראה משועמם למדי. יש לי חלום, כתב שיפר, לראות את לוי עובד, ממש עובד. כמעט 15 שנים אחרי המאמר ההוא, שיפר אומר: "לוי הוא איש נבון, חכם, איש של שכל טוב. בבדיחות המפורסמות ההן ניסו להציג אותו כבור. היום, אפשר לצחוק על אלה שצחקו".
