בשבועות האחרונים הייתה אווירה ציבורית קשה לדעות השמאל הראדיקלי. מדובר על אלימות מילולית ולעיתים פיסית. בדמוקרטיה ליברלית זה ברור שיש חופש ביטוי לכל על הכל. נכון שבימי מלחמה יכולה להיות הקטנת המרחק בין הקונצנזוס למיעוטים, אבל לא זה מה שקרה.
למלחמה זו ספציפית יש להוסיף את הייחוד של הרשתות. כי בניגוד לבדיחה על תמיהת מוישלה מדוע מעיר לו המציל על זה שהוא משתין בבריכה "כי כולם משתינים", ותשובת המציל שמוישל'ה משתין מהמקפצה, מדיית הרשתות מאפשרת כתיבה על הכל ובעילום שם, מה שמאפשר שיח מוקצן ואלים.
האלימות כלפי השמאל בכלל והערבים בפרט על מפלגותיהם (על המוקד נמצאה
חנין זועבי, וזה שווה מאמר ניפרד), כולל פיטורי עובדים על התבטאויותיהם ושלילת מלגה מסטודנטית, הביאה כמובן מאליו את השמאל (בייחוד הראדיקלי) להגן על הדמוקרטיה בקריאה "הפשיזם לא יעבור" (קריאת השמאל הראדיקלי או יותר נכון המפלגה הקומוניסטית מאז שנות ה-0 בספרד).
לא מאוזנת
אולם זו טעות לראות המציאות כהיווצרות של ימין קיצוני המאיים על הדמוקרטיה הליברלית של ישראל. זוהי תפיסה מקובלת על הקונצנזוס האינטלקטואלי והפוליטי הציוני ובאחרונה נתן לכך ביטוי פרופ'
זאב שטרנהל במוסף הארץ.
המצב בישראל מורכב וגם א-נומאלי מזה שמקובל להאמין בו. ראשית ישראל אינה מדינת לאום. שנית אין היא דמוקרטיה ליברלית (גם כפועל יוצא של הטענה הראשונה). שלישית מאחר שכך, מחד התרבות הפוליטית שלה גורמת לתפיסת לאומיות שהיא גם א-נומאלי, גם לא מאוזנת וגם לא עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה הליברלית. ישראל איננה מדינת לאום כי איננה מכירה בלאום המדינה. לא ניתן באמת לראות בכלל היהודים בעולם את הלאום של המדינה מהסיבות הבאות: א. הם בחרו לחיות במדינות מתוך זה שראו בהן מולדותיהם. שרתו לעיתים בצבאותיהן. והשתלבו בהן כלכלית-חברתית וגם פוליטית. האם ברונו קרייסקי מי שהיה קנצלר אוסטריה, היה ציוני פוטנציאלי? גם כשהיה לו אח ואחיין ששירת בחיל אוויר כטייס, קרייסקי היה אוסטרי! כך גם לגבי וודי אלן האמריקני, סימון ויל הצרפתייה, והקטור צימרמן שר החוץ של ארגנטינה ולא של ישראל!
בישראל לא מוכר לאום המדינה האמור להיות ישראלי. מוכר לאום "יהודי". אם יהודי היגר מפולין לצרפת. האם נכדיו הם בני הלאום היהודי או הצרפתי? ואם בני הנכדים היגרו לארצות הברית, האם צאצאיהם אמריקנים או צרפתים? אז מדוע יהודי שהיגר מכל ארץ שהיא לישראל, הוא ובניו נשארים יהודים בלאומם? הכיצד? האם הם לא שינו שפת דיבור? תרבות?
בישראל קיימת אבחנה שגם איננה נורמלית בין אזרחות ללאום. מחד לא כל האזרחים הם בני הלאום שלה (20% אינם), מאידך לא כל בני הלאום שלה הם אזרחים (כ-50%). מחד ייתכן שאזרחים רבים היו רוצים להיות בני הלאום אך אינם יכולים כיום, אולם מאידך די ברור שיהודי הרוצה להיות אזרח ישראלי, אין מה שימנע ממנו זאת.
אז מה מצוי בתרבות הפוליטית? הסוציאליזציה היא שילוב של החינוך בבתי הספר, הבית, ויותר מאוחר הצבא והאקדמיה. הבעיה מתחילה מתחלה ביישור הזויות של המרובע כדי להפוך אותו לעיגול. ישראל כ"דמוקרטיה יהודית" היא סתירה החופנת מתחים שבשעת משבר מתפרצים. ישראל היא מדינה יהודית במובן זה שאינטרס חשוב הינו שיהיה "רוב יהודי". ישראל היא מדינה יהודית במובן זה שהיא רואה עצמה כבית הלאומי ליהודים באשר הם, מה שפעם קראו לו "מקלט בטוח". מאידך ישראל רואה את עצמה כבעלת משטר ותרבות דמוקרטית ויש הגורסים (
אמנון רובינשטיין ואלכס יעקובסון) שהיא מדינת לאום יהודית דמוקרטית ליברלית.
סובלנות לאחר
ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית היא בעיה בלתי פתירה. אין שום דבר משותף ליהודים באשר הם, כי יהודי אתאיסט מרוסיה חסר מכנה משותף עם מתיישב יהודי אמריקני בהתנחלות דתית. מכאן עלה בשיח הביקורתי שמבחינת השיח של הרוב היהודי האינטרס הוא קיומו של "מיעוט שאיננו ערבי". היחס לערבים מתפיסה רב תרבותית (יותר נכון "פולניות" - רב תרבותית) אינו נובע מסובלנות לאחר, ופלורליזם, באשר אלו היו מחייבים גם קבלת היטמעות אינדבידואליים ברוב "היהודי", אלא מרצון להדיר ולהרחיק את הערבים מתפיסה "שונים ואולי (לא בהכרח) שווים".
כפועל יוצא מכך החינוך בארץ אינו רפובליקאי במובן הפוליטי הראוי, כלומר מתוך אינטרס ציבורי משותף, של טוב משותף, שכל האזרחים שותפים לו מעצם היותם אזרחיים. אין בית ספר ישראלי אחד אלא יש זרמים בחינוך כלומר יש חינוך שונה לאוכלוסיות שונות ולכן גם תפיסת האזרחות וההיסטוריה שלהם היא שונה. אם יש חינוך שונה יש אזרחים בעלי הכרות פוליטיות ותפיסת לאומיות שונות. למעשה ניתן יותר להשוות זאת לעיצוב הקהילתי היהודי השונה שבין הקהילות השונות. בכך אשמה מערכת החינוך לדורותיה, מזמן ארן שדאג שהחינוך יהיה יהודי ולא ישראלי, עבור דרך שרי החינוך השונים כולל אמנון רובינשטיין הליברלי (והציוני), ועד ימינו אלו.
לאור זאת אין זה כלל פלא שמערכת החינוך (כמו גם משרד הדתות עם מנהלת הזהות היהודית שלו), עוסקים הרבה בחינוך ליהודיות במקום בחינוך לישראליות. כך למשל דיווח
אור קשתי בעיתון הארץ מיום 13.8.14 שהתקצוב לפעילות המיועדת לתלמידים בתחום הדת והמורשת הסתכם השנה ב-19 מיליון שקל לעומת 1.9 מיליון שקל שניתנו למטה לחינוך אזרחי (כלומר רק עשירית?).
חופש ביטוי
בנוסף לתת תקצוב האזרחות בישראל, יש לציין שמדובר במקצוע שבו יש בולטות של כישלון בבחינות הבגרות (40%). ייתכן שהעובדה הראשונה (תת תקצוב) מסבירה את חוסר ההצלחות. אולם מעבר לכך, דומה שהמציאות האנומלית של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית איננה מקילה על הפנמת: אזרחות, שוויון פוליטי,
חופש הביטוי, לאום אזרחי, ליברליזם וכיו"ב.
כשיש פער בין תכני הדמוקרטיה הליברלית וממדינות הלאום המערביות, לבין הידע בתקשורת ובתכני מערכת החינוך, יקשה התלמיד להפנים באמת את הידע. במקרה אחר הוא יישאר מבולבל. במקרה נוסף יכול הוא גם לעוות את המידע שיתאים למציאות האנומלית. במקרי משבר כבמלחמה, לא מן הנמנע תגובה אלימה כלפי האחרים מבחינתו: שמאלנים, ערבים, "צפון בונים". לא צפוי שיפור המצב כל עוד נוהגת ישראל במסלול הא-היסטוריה של הלאומיות והדמוקרטיה.
