היום הראשון של פסטיבל הג'אז נפתח, אתמול (יום א, 24.8.14), בנמל אילת, בשפע של פירוטכניקה מרהיבה, שחובבי ג'אז מורעלים, יכולים רק לצקצק שפתיהם למשמע הביצועים הנפלאים, בהנאה מרובה. למרות המצב הביטחוני ולמרות שחלק ניכר מהאמנים ביטלו בואם לפסטיבל הג'אז, הצליחו מנהליו האומנותיים, של פסטיבל זה, דובי לנץ ואלי דג'יברי ללהטט ולהמציא הגלגל מחדש, עד כי המתבונן מן הצד לא יכול היה להרגיש שמדובר באיחוי קרעים שנוצרו ברגע האחרון, בשל ביטול הופעתן של להקות ואומנים מחו"ל, או בשל העובדה שזמרת נפלאה אחת הגיעה לארץ - לבדה - ללא הנגנים שלה, שפחדו לבוא ארצה, בשל המצב הביטחוני.
מטבע הדברים, לא ניתן לראות - בעת ובעונה אחת - יותר מאשר שלושה מופעים ובמקרים מיוחדים - שעה שקיים אירוע לילי מאוחר - ארבעה מופעים. עם זאת, ניתן לקפוץ ממופע אחד למשנהו, כך שניתן "לכסות" שישה עד שבעה אירועים, בו זמנית.מאחר שאיתותי לא היו בידי, נהגתי בדרך זו, תוך שאני נכנס ויוצא לשבעת המופעים של היום הראשון בפסטיבל הג'אז.
עופר גנור ואחיו התאום, אייל, יחד עם המתופף, שי זלמן נתנו את המיטב שלהם וניגנו ג'אז קלאסי מעורב עם ג'אז עכשווי ומודרני. אוהבי הסווינג התמוגגו. היה שווה כל רגע. מוריס אל מדיוני, המאסטרו של הג'אז האנדלוסי, בין ה-86, נעדר מהמופע המשותף, שתוכנן לו עם עומרי מור. עומרי מור כיסה את החלל שנוצר, במיומנות מפליאה. מרגע שהתיישב עומרי מור אל הפסנתר ולא קם ממנו, אלא בין קטע מוסיקלי מרהיב אחד למשנהו, הצליח הוא לרתק את הקהל שהגיב במחיאות כפיים סוערות. לבושתי, לא הכרתי את מוריס אל מדיוני ואל מוזיקה אנדלוסית התייחסתי כאל מוזיקה מקומית גרידא. השילוב של העיבודים של המאסטרו האלג'יראי הקשיש יחד עם ביצועיו ועיבודיו של עומרי מור, היה פירוטכניקה מדהימה.
פרד הרש, פסנתרן הג'אז והמלחין האמריקני, סיפק את הסחורה. מי שהוגדר על-ידי ה"ניו-יורק טיימס" כחלוץ וכמפלס דרך של "הג'אז חסר הגבולות והאינדיבידואלי" אכן הוכיח שישנו ג'אז אחר, שהעיתון הניו-יורקי הגדיר כ"ג'אז למאה ה-21". חבריו להרכב, נגן הבס ג'ון הברט והמתופף אריק מקרסון השלימו את החוויה, לרגע נדמה היה שפרד הרש מתמוטט ונופל מהבמה מעוצמת ההתלהבות והרגש העז שדחס הוא למוזיקה. הזרמת ופסנתרנית הג'אז האמריקנית, דיאן שור, כבשה גם היא את הבמה. זמרת מופלאה זו, בת ה-61, שהינה עיוורת מלידה, עלתה על הבמה, שמשקפי שמש גדולים מכסים את פניה והיא שלטה בקהל שליטה אין מיצרין, מפעם לפעם גנחה היא, התלוננה על החום העז והלחות הכבדה ששררו במקום, לגמה מתוך בקבוק המים שהניחה למרגלותיה ושבה ו"הפציצה" הקהל בשירים מוכרים, שהושרו בידי אמנים כמו פרנק סינטרה ואחרים. היה שווה כל רגע.
עומר אביטל והחמישייה שלו הזכיר לי את ביקורי - לפני שנים הרבה - בבירת הג'אז של ניו-אורלינס. ההרכב שכלל אותו, הפסנתרן יונתן אבישי, החצוצרן אבישי כהן, המתופף
דניאל פרידמן והסקסופוניסט ג'ואל פראס, נתן לקהל את מה שביקש - סווינג וג'אז במנות גדושות.
הקהל שהיה קהל מגוון, מנה - למרות המצב הביטחוני הקשה שהביא לביטול מספר המשתתפים ומספר הצופים - כמות נכבדה של מאות צופים ומאזינים, אולם בשל השטח הגדול שיועד לפסטיבל, נראתה הכמות הצופים ומשתתפי הפסטיבל, ככמות דלילה של משתתפים. אגב, בהזדמנות זו, מן הראוי למתוח ביקורת אחת על מארגני הפסטיבל והיא - הדרך הארוכה בת מספר הקילומטרים שנאלצו משתתפי הפסטיבל ללכת מפתח הכניסה ועד שהגיעו הם לכניסה הראשית, למתחם הפסטיבל. כל זה בטל בשישים, ברגע שעלתה על הבמה, בשעה 01:00, באיחור קל, זמרת הג'אז הקנדית, כלילי אוונס. הלב יצא אל זמרת אדירה זו, שגופה הקליל והגמיש, יחד עם המוזיקה הנפלאה שבקעה מגרונה, הלהיבו את הקהל, שהשיב לה אהבה - ובמנות גדושות. סיפורה של כלילי אוונס, יכול להיות סיפור המפתח של פסטיבל הג'אז 2014, שנפתח, אתמול, באילת.
דובי לנץ, אחד משני מארגני הפסטיבל, יחד עם אלי דג'יברי, עלה על הבמה וסיפר כי כלל הנגנים של זמרת זו, פחדו לבוא לישראל בשל המצב הביטחוני השורר בה כעת. בהברקה מדהימה - המוכיחה מקצועיות עצומה - הצליחה שני מארגני פסטיבל זה, להרכיב הרכב נגנים נפלא, שכלל את הגיטריסט שחר אל נתן, הפסנתרן הבלגי, רפאל דבקר, נגן הקונטרה בס ברק מורי והמתופף עופרי שמיר. הילדים שטרם זכו לחתימת שפם וזקנם עדיין לא צימח, שהיו פזורים בשטח, חלקם מצוידים בכלי נגינה משלהם וחלקם "סתם" חובבי ג'אז נלהבים, אהבו את ה"מרקחת" שבישלו להם מארגני הפסטיבל.
כלילי אוונס, שהגיעה לפסטיבל, כמה ימים קודם לכן והחלה לעבוד עם המוסיקאים הצעירים, סחפה את הקהל, הוכיחה להם בקיאות בשפה העברית, בצטטה מן הזיכרון את כל אותיות ה"א-ב" העברי ולא הניחה לקהל - ולו גם לרגע אחד. במופע שלה בן השעה, התגרתה בקהל, סחטה ממנו תגובות ולא אפשרה לו להינתק ממנה - ולו גם לשנייה אחת.
לקראת ביצוע שיר הסיום של המופע של כלילי אוונס - ש"כלי העזר" שלו היו קולה ומנעד קולה, גמישות קולה והשליטה הנדירה במקצבים ובניגונים - ביקשה היא מהקהל לעמוד על רגליו. הקהל נענה לה בצייתנות מפתיעה, שאינה מאפיינת דווקא קהל ישראלי "עצמאי" ואסרטיבי. במשך עשר דקות תמימות, לא הניחה כלילי אוונס לקהל, שזרם עימה לכל אורך הדרך ולקראת השעה 02:00 נפרד ממנה, באי חשק ובאי רצון מופגן. דומה היה שאם כלילי אוונס הייתה חוזרת על השיר עוד 50 פעם ואולי גם עוד 100 פעמים, הקהל היה מתמסר לה - ובשקיקה.
יופי חי אלי דג'יברי ודובי לנץ. נתתם לקהל ולי, חוויה אדירה, בייחוד בימים אלה, שקשה להעלות חיוך - ובוודאי ובוודאי שלא צחוק - על השפתיים. שניכם הוכחתם לנו שהחיים צריכים להימשך ואלמלא התחייבויות אישיות שלי, אין לי שום ספק, קל שבקלים, שהייתי נשאר כאן, עד סופו של השבוע. איך אמר לי חברי, הפרקליט הוותיק, עו"ד פיני מרינסקי, ששמע שהיום - בצהרי היום - חוזר אני למשרדי, בשל מחויבויות מקצועיות, "אידיוט". אמר ולא הוסיף עוד דבר. אכן הרגשתי אידיוט מושלם, שכן הגעתי אל הים, שחיתי בו ותוך דקה כמעט ולא ניכר היה שהייתי בתוכו. עם זאת, כל דקה ודקה, כל שנייה ושנייה, הייתה שווה את הטיסה הבהולה, ההינתקות הנדרשת והיכולת לשתות ולו גם, מעט שבמועט ממשקה השמפניה המבעבע ומנקטר הג'אז האדיר שרקחו לנו בפסטיבל הג'אז באילת. יבורכו כולם.
