ישובי עוטף עזה וקו הגבול לאורך הרצועה, לימדונו בשבועות האחרונים שהמלה "טיפטופים" היא כבר לא צחוק. יש טיפטופים שיכולים להשקות שדות ולהצמיח יבול, ויש טיפטופים שיכולים להרוג. בגבול רצועת עזה למדו שיעור זה היטב בשבועות האחרונים, מה שלא למדו הוא להקיש מהניסיון את ההיקש הנכון, אבל זה כבר סיפור אחר ואותו סיפרנו כבר במאמר קודם.
בסוף השבוע החלוף חווינו שוב ירי תלות מסלול בגבול הצפון - סוריה ולבנון - הפעם לא באדיבותו של חמאס אלא בחסותם של ארגוני טרור אחרים, פלשתינים ולא פלשתינים. זה היה ירי מכוון לעבר ישראל ולחלוטין לא מקרי. ייתכן שזהו ירי "סמלי", שבא לתמוך בחמאס ועודד אותו בצר לו, אבל ייתכן עוד יותר שזהו מבחן כוונות ונחישות למדינת-ישראל. על-רקע התנהלות ישראל בעזה, מבחן כזה מתבקש.
על-רקע התבססותם של כוחות טרור באזורי מגע נרחבים לאורך גבולות המדינה ועל-רקע ההססנות שמגלה ישראל בהגדרת האיומים ובטיפול מונע בהם, מבחני נחישות הם חלק מתהליך כפול: מבחן עייפות הרוח הישראלית, ומבחן עיצוב והפעלה של חזית אחידה ומסונכרנת לאורך גבולותיה של ישראל של איום מן הסוג שנחשף במבצע האחרון בעזה - איום המינהרות ואיום הנשק התלול מסלול לגווניו. מי שעוקב מקרוב אחר ההתרחשויות לאורך בגבול הצפון בחודשים האחרונים יודע שירי טילים רקטות ונק"ל אינו חזיון נפרץ, ושכיחותו גדלה והלכת. כך או כך, אסור לישראל להתרגל למציאות "הטיפטופים" החדשה ואסור לה להניח "לתהליכי המעבדה" שמנהלים מולה אויביה להבשיל לכדי דוקטרינת לחימה שלימה ומגובשת. אם תבליג ישראל, תזמין ירי נוסף, גם כהטרדה ושיבוש אורחות החיים וגם כחלק מהניסוי הכולל.
ממדיה הגאוגרפיים של ישראל והמרחק הקטן בין גבולותיה למרכזי אוכלוסייתה, הופכים את הצטברות האיומים לאורך הגבולות לסכנה אסטרטגית. האיומים לאורך הגבולות אינם נובעים מהסכסוך הישראלי- פלשתיני, אלא ממערכי הכוחות האזוריים המתהווים בצפון, במזרח ובדרום. למערכים אלה נלווה האיום הפלשתיני, שכרגע הוא מחולק לשלושה חלקים נפרדים זה מזה - הרשות הפלשתינית באיו"ש, חמאס והג'יהאד בעזה, וערביי ישראל מבית. אם תיווצר שליטה אחידה על שניים מתוך שלושה אלה, הקריסה הגרביטציונית הפוליטית תחבר את שלושתם לכלל איום משוב אחד, חמור מכל האחרים, משום שחלק משמעותי ממנו נמצא "בתוך הבית" פנימה. הכוחות הדוחפים להסדר שבמוקדו יעמוד אבו-מאזן, דוחפים לתהליך שיסכן את קיומה של ישראל.
מערך ההגנה ותפיסת ההגנה של ישראל, בנויים סביב המצב הישן ששרר כאשר האיום העיקרי על ישראל בא מכיוונם של צבאות סדירים של מדינות, ומול איום זה, בנתה ישראל תשובות טובות. במוקד התשובה הישראלית כנגד מלחמה קונבנציונלית, עמד ועדיין עומד חיל-האויר הישראלי, שהוא אחד הגדולים והחזקים בעולם. אולם מאז מלחמת לבנון השנייה, הוכח שבמלחמה נגד ארגונים תת-מדינתיים חכמים, שמסוגלים לזהות חולשות של המערך הישראלי ולהכין מולן תשובות אופרטיביות יעילות, כללי המשחק של ניהול המערכה בשדה הקרב משתנים.
מול ארגונים אלה, ישראל לוקה במספר תחומי חשיבה ומעשה עקריים: - היא ממשיכה לחשוב ולהתנהל כאילו האיום העקרי והשכיח מולו יהיה עליה להלחם הם צבאות סדירים;
- מול לוחמת טרור, היא חיה מתפקדת וכופה על עצמה חוקי משחק נורמטיביים ומשפטיים, שמעניקים יתרונות עצומים לאויביה, ומסרסים את יכולותיה;
- היא מתעלמת מהעובדה שבעימות מול ארגונים תת-מדינתיים, במקרים רבים רק שם המתעמת מצביע על ארגון תת- מדינתי ובפועל כל הארגונים שמולם מתעמתת ישראל, או לפחות העקריים שבהם, נתמכים ע"י מדינות, בחלקן מעצמות אזוריות, ולפעמים גם ע"י יותר ממדינה אחת;
- בהיות הארגונים מולם מתמודדת ישראל ישירות אירגוני טרור, יעד הפעלת האלימות שבאמצעותה הם מבקשים לאכוף על ישראל את רצונותיהם, היא האוכלוסייה האזרחית הישראלית. אוכלוסייה, זו היא הבטן הרכה של ישראל כדמוקרטיה מערבית וכמדינה קטנה גם יחד, ואוכלוסייה זו אינה בנויה לעמוד במלחמת שחיקה טרוריסטית. אוכלוסייה זו אינה בנויה לחיות פרק זמן ארוך במציאות של שיבוש ממושך בסדרי החיים הרגילים, היא אינה בנויה לספוג אבידות כבידות, היא אינה רואה את המלחמה על הבית כעקרון מקודש ואינה מבינה את עולם המושגים האמיתי של האויב;
- הטרור אינו רגיש לאבידות אזרחיות, גם כאשר הוא נמצא, מסתתר וחוסה בתוך אוכלוסייה אזרחית אוהדת את מטרותיו בחלקה או ברובה. הוא אינו חושש או מתקשה מאכיפת ואפילו כפיית רצונותיו על האוכלוסייה האזרחית שאת תמיכתה הוא מבקש. ומשום שהוא נהנה מתמיכת השלטונות במדינת החסות ממנה הוא פועל, הוא נהנה מחופש פעולה כמעט מושלם.
- ישראל נמנעת ממלחמה מתמדת נגד איום הטרור המתהווה סביבה (למעט במדיה מסוימת בכל הנוגע לאיו"ש וערביי ישראל), ויוצאת למערכה רק כאשר "אין לה ברירה", ובכך קולעת עצמה למציאות הלחימה הקשה ביותר מבחינתה.
- הזירה בה פועלת ישראל היא הזירה האזורית כולה (עם שלוחות לזירה הבינלאומית), האיומים הם אזוריים, ומרחבי התגובה הנדרשת ואופייה - אזוריים. מול אלה, התגובה הישראלית הרצופה, כמעט תמיד מקומית ותגובות אזוריות הן חזון נפרץ מאוד.
אם לסכם אבחנות אלה, קיים פער התנהגותי ומושגי גדול מאוד בין היקף ואופי האיומים על ישראל והזירה בה הם פרוסים, לבין דפוסי ההתנהלות של ישראל, בהרתעה, במניעה, ובהתנהלות האופרטיבית של ישראל להשגת כל אחד מאלה. בין השגיאות הגדולות ביותר של ישראל בניהול מלחמה אסימטרית נגד הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, ניתן לציין שתיים:
- התקפלות בפני חוקי המשחק שמכתיב המערב לשם מלחמה בטרור מסוג זה, כאשר חוקים אלה אינם מתאימים לסוג האיום ואינם מתאימים למציאות הישראלית של אסימטריה גיאופוליטית ודמוגרפית קשה מול תמהיל האיומים שבפניו היא ניצבת.
- הפרדה בין אירגוני הטרור הפועלים נגדה לבין המדינות נותנות החסות שלהם בעיצוב והפעלת תגובה אפקטיבית, והשלמה עם העמדת האוכלוסייה האזרחית של ישראל "כמטרה נסבלת" להתקפות הטרור.
טרור נגד טרור - התשובה ההולמת ישראל נמנעת באופן שיטתי מלחימה בטרור הפועל נגדה באמצעות טרור נגדי. ללחימה כזו נדרשת בניית נרטיב הסברתי, המבדל את מעשה הטרור מאידיאות מתיפיפות המבקשות להגדירו כמלחמת שחרור שמותר לנהלה גם מול אזרחים לא לוחמים.
אם מותר לאירגונים לא מדינתיים לנהל מלחמה נגד אזרחים, אין שום הצדקה אוביקטיבית לאסור על מדינה לנהל מלחמה כזו באמצעות כוחות משימה מיוחדים ולא באמצעות צבא סדיר. טרור נגד טרור הוא התשובה ההולמת ביותר לאיומים שבפניהם ניצבת כיום ישראל: הוא קומפקטי, ממוקד, הרבה יותר זול, הרבה יותר סימטרי והרבה יותר מומחש ומובן לכל הצדדים הלוחמים ובכלל זה לאזרחים ואפילו לתקשורת, מרגע שנקבעו כללי "המותר" ו"האסור", גם אם אלה לא נקבעו בהסכמה מלאה. גם עקרון הסימטריה והמידתיות, באים כאן על סיפוקם טוב יותר מאשר במלחמה אסימטרית "קלאסית".
השגיאות שעשתה ישראל לאחר ביצוע תוכנית ההינתקות מעזה, בכך שלא הגיבה על "הטיפטופים" הראשונים של פצמ"רים וקסאמים לעבר ישובי עוטף עזה, הביאה אותה בהדרגה למציאות הנוכחית. נכון שהמציאות העזתית שונה מהמציאות בגבול הצפון, בסוריה או בלבנון. עזה נתונה בהסגר מאז תפס חמאס את השלטון ב-2007, מידי אנשי הרשות הפלשתינית וגירש אותם או חיסל אותם. ההסגר הכביד על החמאס, אולם כל עוד שלטו במצרים מוברק ומורסי, שהעלימו עין מסיבות כאלה ואחרות מתעשיית ההברחות של החמאס דרך המינהרות בציר רפיח, יכול היה החמאס להסתדר עם ההסגר המוגבל שמציאות זו יצרה. מרגע שעלה לשלטון במצרים הנשיא א-סיסי השתנתה המדיניות המצרית, מצרים חסמה את המנהרות בציר פילדלפי וסגרה את מעבר רפיח וחמאס מצא עצמו בהסגר הולך ומחמיר, אותו ביקש לפרוץ.
המוטיבציה האידיאולוגית של חמאס להלחם בישראל, הצורך לפרוץ את ההסגר, המאבק מול הרשות הפלשתינית על הגמוניה ברחוב הפלשתיני והצורך לייצר נוכחות פוליטית והשפעה מדינית, הביאו אותו ליזום את סבב העימות הנוכחי. מעבר לסבב כזה היה קל יותר, טבעי יותר והוכן טוב יותר, על בסיס הניסיון המצטבר מסבבי ההתשה הקודמים.
התשה זוחלת מלחמות ההתשה מתפתחות, כפי שראינו גם בעזה, בהדרגה. תחילה זהו "טיפטוף" ספורדי, לטווחים קצרים, עם הפסקות גדולות בין אירוע לאירוע ועם נזקים מינוריים, או ללא נזקים ממשיים כלל. המטרה בשלבים המקדמיים היא להרגיל אל "העולם" - הצד המותקף, המערכת הבינלאומית, והתושבים החווים את האירועים הבדידים, לעצם קיומם. בהדרגה גדלה התכיפות, גדלה הכמות, וגדלה השפעתן של התקיפות. מרבית הגורמים אינם ניזוקים מהשלבים הראשונים, ונוטים לגמד את חשיבותם ומשמעותם, ומכאן גם נגזרת נטייה להבלגה תחת שני טיעונים מסוכנים: א. לא "נמגן את עצמנו לדעת" (זה יקר מדי...); ב. לא נכריז מלחמה בגלל כל כדור "תועה" או פגז מקרי;
ההתרגלות הזו היא אם כל חטאת ושורש הרע הגדול שלאר מכן. יכולת היא פיתוי והרגל מרופף חישוקי-רתיעה וזהירות, ולכן הגישות שראינו בעבר לאורך גבולות שונים ולאחרונה בעזה, מסוכנות.
טיפטופים בצפון שלא יבלמו, יתפתחו ליכולות משופרות והיכולות יגדילו אתת הסבירות של גלישה למלחמת התשה גם בגבול זה. אסור לנו להניח שהמציאות בגבול הצפון תהפוך משקט, למלחמת התשה בהתהוות מעוד סיבה. כפי שראינו לאחרונה בגבול עזה, מי שסובל בעיקר ממלחמת התשה "בעצימות נמוכה" מאוד שמתפתחת בהדרגה למלחמת התשה בעצימות גוברת והולכת, הם האזרחים החיים בתוך וליד האזור בו מתנהלת מלחמת ההתשה. גם כאשר כושר העמידה שלהם גדול וגם כאשר הנחישות והחוסן ניכרים, מלחמת התשה היא תהליך שוחק, והשחיקה היא אפקט מצטבר. התנהגות האוכלוסייה האזרחית בתנאים של מלחמת שחיקה מזכירה את תופעת ההתעייפות בהתנהגות של חומרים תחת עומס משתנה - עד לרמה מסוימת של עומס, כושר העמידה של החומר אינו נפגם למעשה, קיימת מעין הסתגלות לתנאי העבודה. מעבר לעומס-סף אופייני לכל חומר, מתחיל החומר לגלות שינויים שליליים בתכונות החוזק שלו, שינויים שבסופו של דבר, לאחר זמן אופייני לכל חומר וחומר, מבנה החומר קורס ומה שעשוי ממנו נשבר. כך קורה עקרונית לבני אדם גם בהתשה. החברה האנושית מסוגלת לחזק את היחידים השייכים אליה באמצעות תחושה של לכידות קבוצתית וסיוע הדדי (במקום שאלה קיימים). אבל יכולת זו מוגבלת, וכאשר חלק משמעותי מהקבוצה החברתית כושל, כל הקבוצה קורסת.
ישראל חייבת לנהוג ביד קשה מול תופעות הירי עליה מגבולות לבנון וסוריה, בכדי למנוע התשה זוחלת. אחת הדרכים היא להכין את הקרקע לתגובות מהירות חריפות ומפתיעות, באמצעות "אזהרה עומדת" שנאמרת בריש גלי וקובעת שכל מקום ממנו תותקף ישראל, ללא אזהרה נוספת וללא התייחסות לשאלה מיהו התוקף הפרטני, יהיה צפוי לתגובה במועד ובצורה שתבחר ישראל להגיב,
ויש לקיים זאת בקפידה. אסור לישראל להניח למדיניות העוועים שמנסה הקהילה הבינלאומית להכתיב לה, לסרס את זכותה להגנה עצמית, ועליה לאמץ מדיניות תגמול והרתעה משולבת שתהיה מבוססת על אסימטריה גוברת בתגובות, ככל ששכיחות ההתגרות תוכפת.
אם תקלע ישראל למלחמת התשה טרוריסטית זוחלת בגזרות נוספות סביב גבולותיה, עשויה המציאות שתתפתח להיות בגדר "בכייה לדורות" ולחייב פרצי מלחמות תכופים שישחקו את המאזרחים, הכלכלה והמורל הלאומי.
הירי בירושלים באותו סוף-שבוע ממש (22-23.8.14), למדנו מהתקשורת שבירושלים נורו יריות מנשק קל לעבר שכונות יהודיות. (
[קישור]) סביר להניח שהדבר מתרחש בהשפעת חמאס, שמבקש כבר זמן-מה להרתיח ולשלהב את הרחוב הפלשתיני באיו"ש. ויתכן כמובן שמדובר ביוזמה פרטית או חצי פרטית של גורמים שאינם חלק אינטגרלי מהחמאס אבל מזדהים עם מאבקו בעזה. אירוע הירי מבטא הסלמה באי-שקט בירושלים ובהתפתחות שעשויה להוביל להתשה בזירה נוספת. כך או כך, זהו מבחן נוסף לכושר ההרתעה של ישראל. לכן, טוב עשתה שהפעילה צלפים בכדי לנטרל בצורה אפקטיבית איום זה ועליה לפעול בנחישות גם בתקריות של זריקת אבנים בק"תבים וכל איום אחר של פגיעה בנפש או רכוש יהודיים מטעמים לאומניים.
בראיה כוללת, הולך ומתפתח מצב שמפניו הזהירו רבים וכותב שורות אלה בכללם, שחוסר החלטיות, רפיסות והשלמה ישראלית עם מבחני נחישות שמעמידים לפניה גורמים ערביים שונים, יביאו בסופו של דבר להגברת התוקפנות, ולדרדור המצב למלחמת התשה סימולטנית בגזרות שונות. האמת הלא נעימה היא
שישראל רגישה בהרבה מהערבים למלחמת התשה ואם תניח להם לגרור אותה למלחמה מסוג זה, תאלץ בסופו של דבר להסלים לכדי מלחמה נרחבת במספר חזיתות וזהו תרחיש רע. ישראל בחרה במצור ובמלחמת התשה בעזה. טיבה של מלחמה א-סימטרית מתמשכת שהיא משרתת את הכוח הלא סדיר שנכון להלחם ומוכן למלחמה עם מעט מאוד מגבלות חברתיות, כלכליות ואחרות, ולא את המדינה ה"ממוסדת" שהאוכלוסייה האזרחית בה היא הנושאת העקרית בנטל. אפשר להבין את הבחירה הישראלית בעזה, אבל מי שעשו אותה צריכים לקחת בחשבון שלהתמשכות הלחימה יש אפקט של "מחלה מדבקת".
נגד אפקט המגיפה חייבים לפעול באורח נמרץ. בירושלים וביהודה ושומרון יש לישראל גם מכשירים פוליטיים, כלכליים ואחרים ליצירת אפקט מרסן ומרתיע וצריך להשתמש בהם במינון גבוה, ללא המתנה עד אשר השימוש יהפוך לכורח. את השימוש צריך ללוות בהסברת המניעים והמדיניות, כך שהכוונות הישראליות ולא רק המעשים יהוו חלק ממערך ההרתעה. מובן שיש לחתור לחיסול המפגעים, אין להסתפק בכך. לפעילות נכונה בירושלים, למשל, יש השלכות על מה שקורה בעזה ובמקומות אחרים באיו"ש ובישראל; הכלים השלובים הללו פועלים כל הזמן.
