פסקי דין נבחרים
1. עב 1727/04 יוסף אורה נגד עיריית
באר שבע ואח' (בית הדין האזורי בבאר שבע).
התובע הועסק בעיריית באר שבע משנת 1979 ופרש בשנת 1994. בתפקידו האחרון, שימש כיו"ר ועד העובדים של העירייה. עם פרישתו, נקבעה גמלתו של התובע לפי צבירה בת 3% לשנה, בתוספת 5% עידוד פרישה. התובע אף זכה עם פרישתו לדרגת שכר נוספת, אשר הועלתה שוב כשנתיים וחצי לאחר פרישתו. כן זכה לתשלום עבור אחזקת רכב גם לאחר הפרישה.
בחודש יוני 2003, לאחר שעניינו של התובע עלה אגב בדיקה של תשלומי אחזקת רכב לגמלאים בעיריית באר שבע, ניתנה לתובע הזדמנות להגיב לרכיבים דלעיל, שנמצאו חורגים, לכאורה, מהוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985.
לאחר עיון בתגובותיהם של התובע ושל העירייה, החליט הממונה על השכר להעמיד את דרגת שכרו של התובע על הדרגה בה שהה ערב הפרישה. הממונה ביטל את רכיב אחזקת הרכב בגמלה, וכן הפחית את שיעור גמלתו של התובע כך שהוא חושב לפי צבירה בת 2% לשנה, בתוספת 4% בגין עידוד פרישה. כן אישר הממונה תוספת בת 30% לשכרו הקובע של התובע, שכן תוספת זו שולמה בשכרו ערב פרישתו.
הממונה הורה לעירייה לתבוע מן התובע השבת הסכומים ששולמו לו בניגוד לדין מיום 1.1.02. התובע תקף בבית הדין את החלטת הממונה, תוך שהוא טוען טענות רבות ושונות כנגדה.
בית הדין (כב' השופט טוינה) דחה את התביעה על כל ראשיה וקיבל את עמדת הממונה, לפיה תנאי פרישתו של התובע חרגו "באופן בוטה" מהנהוג לגבי כלל עובדי המדינה.
בית הדין קבע כי ההוראה בדבר בטלותו של הסכם שכר חורג מקורה בסעיף 29(ב) לחוק, שקדם לתיקון מספר 24. על-כן קבע בית הדין כי "פגם הבטלות בו נגוע הסכם הפרישה שנערך לתובע, דבק בו מיום כריתתו בהתחשב בהוראות החוק שעמדו באוגוסט 94'; ללא קשר לתיקון 24 לחוק משנת 98'".
בהקשר זה, קיבל בית הדין את ההלכה שנקבעה בפסק דין אורפז (עב 601306/98 זאב אורפז נגד עיריית בת ים), לפיה תיקון מספר 24 לחוק היה פרוצדוראלי ולא מהותי, ועל-כן תחולתו של התיקון היא למפרע.
בית הדין קבע, כי החלטת הממונה בעניינו של התובע מבטאת את "האיזון היחסי בין האינטרס הפרטי לכיבוד ההתחייבות עם התובע והאינטרס הציבורי המוצא ביטוי בהוראת סעיף 29 לחוק", שכן גם לאחר החלטת הממונה, עדיין זוכה התובע לתנאים חריגים עודפים וחריגים אשר אינם ניתנים לעובד מן השורה.
באשר לטענת השיהוי קבע בית הדין, כי לא הוכח שיהוי מצד הממונה, מרגע שבא לידיעתו דבר ההסכם. כמו כן, התפקיד אותו מילא התובע בעירייה היה תפקיד בכיר ובעל השפעה, ועל-כן "אין לראות בתובע צד תמים, אשר איננו מודע לאי החוקיות שדבקה בהסכם הפרישה שנערך עמו..."
לפיכך קבע בית הדין, כי עצם השיהוי, דהיינו חלוף הזמן שבין כריתת הסכם הפרישה ועד להתערבות הממונה, איננה חוסמת את הממונה מלהפעיל את סמכויותיו על-פי חוק.
בית הדין אף קבע, כי החלטת הממונה עומדת במבחן המידתיות, בין השאר משום שהיא פוגעת בתובע פגיעה מוגבלת מבחינת הרטרואקטיביות. בית הדין דחה גם את טענות התובע לעניין פגיעה בזכות הקניין, לעניין עשיית עושר ולא במשפט ולעניין אפליית התובע לרעה לאור ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99.
2. ע"א 9657/03 מד"א נ' הממונה על השכר (ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בי-ם מיום 24.8.03 בתיק ה"פ 768/01, שניתן ע"י כבוד השופט צ' זילברטל)
תובענה נגד הממונה על השכר, בגין החלטתו להורות למד"א לחדול מלשלם שכר ליושב ראש הועד הפועל של מד"א על רקע העובדה שבחוק מד"א לא ניתנה לתאגיד סמכות לשלם שכר ליושב ראשו.
במרכז הדיון עמדה שאלת סמכותו של הממונה על השכר להחליט לעניין תגמול שמשולם לנושא משרה בתאגיד שאיננו "עובד". בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון עמדו על תכלית החקיקה וכן על "בעיית הנציג" הקיימת בתאגידים סטטוטורים (במיוחד בימ"ש המחוזי). בימ"ש קבע כי בפרשנות סעיף 29 לא חל הכלל של "פרשנות מצמצמת", אלא יש ליתן משקל לתכלית החקיקה.
לנוחותכם מובאה מדברי כבוד השופטת דורית ביניש: "אכן, אין ללמוד מלשון הסעיף כי סמכותו של הממונה על השכר מותנית ביחסי עובד ומעביד כמשמעותם המקובלת במשפט העבודה. הוראת החוק אינה מזכירה יחסי "עובד ומעביד", אלא משתמשת בביטוי "הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה".
הביטוי "עבודה" הוא ביטוי רחב שיש בו כדי להחיל את הסעיף על כל ההיבטים של המונח עבודה, לרבות פעילותו של יושב-ראש נבחר.
זאת ועוד, כבר נקבע בפסיקתנו כי למונחים "עובד" ו"מעביד" אין משמעות אוניברסלית, אלא המשמעות שנודעת להם קשורה קשר הדוק להקשר החקיקתי בו מופיעים ביטויים אלה ולתכליתו של החוק בו הם מופיעים (ראו למשל: ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה (4) 748, 758; דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, 830-828; רע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר, פ"ד נג(5) 145, 163- 164) ודברים אלה יפים הם מקל וחומר למונח "עבודה", שהינו מונח רחב וכללי יותר.
בהקשר זה נעיר כי לא נעלמה מעינינו טענת המערער כי יש לפרש את סעיף 29(א) האמור על דרך הצמצום בשל פגיעתו בחופש החוזים, אולם אל מול עקרון חופש החוזים יש להביא בחשבון את העובדה כי תכליתו של סעיף 29(א) הינה "להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק".
אכן, על-מנת להבטיח אחידות שכר וריסון תקציבי של הגופים שהחוק חל עליהם, ולשם שמירה על יציבות המשק, ראה המחוקק של סעיף 29(א) לקבוע מגבלה מסוימת על חופש החוזים של הגופים שהחוק חל עליהם.
יש להעניק אפוא לסעיף 29(א) פרשנות אשר לא תסכל תכלית זו. בצדק ציין בית המשפט קמא, כי פרשנות אשר מגבילה את תחולת הסעיף ליחסי עובד-מעביד על-פי דיני העבודה עלולה לאפשר לגופים שהחוק חל עליהם לעקוף את המגבלות המופיעות בסעיף על-ידי הגדרת יחסיהם עם מי שמספקים להם "עבודה" כיחסים שאינם יחסי עובד-מעביד. בכך עלולים גופים אלו לסטות מן הריסון התקציבי הנדרש מהם על-פי חוק זה, להפר את אחידות השכר, ולסכן את יציבות המשק. מסכימה אני, אפוא, עם חברי כי הפרשנות המצמצמת שמציע המערער עלולה לסכל את תכליתו של סעיף 29(א), וכי יש להעדיף לפיכך את הפרשנות לפיה הסעיף חל אף על נושאי משרה נבחרים שאינם בגדר "עובדים" במובן של יחסי עובד-מעביד על-פי דיני העבודה".
3. עב 2224/01 עדי אריאלי נ' עיריית אילת: תביעה של 4מורים/מנהלים נגד עיריית אילת והממונה על השכר, על-רקע החלטת הממונה על השכר להפחית משכרם תוספות שכר שהחלו להשתלם להם בשנות ה-70.
יצוין, כי מורים אלה הועסקו בהיקפי משרה שעלו על 200% ואשר בפועל עבדו בהיקף משרה נמוך באופן משמעותי. ארבעת התובעים החלו לעבוד בבית ספר תיכון בעיריית אילת בשנות ה-70, וחלק ניכר מתוספות השכר ששולמו להם נקבעו אז.
אלא, שבשנת 1987 עברה הבעלות בבית הספר לרשת אורט (לא גוף מתוקצב ולא גוף נתמך), תוך שמירה על זכויות העובדים ורק בשנת 1996 נעשה הסכם במסגרתו חזר בית הספר לבעלות של העירייה, תוך הבטחת רציפות ושמירה על זכויות העובדים.
בית הדין קיבל את עמדתנו לפיה אין המדובר בהתערבות של הממונה בהסדרי שכר משנות ה-70, אלא בהתערבותו ביחס להסכם משנת 1996. ביה"ד קבע שנערך לתובעים שימוע כדין וכי החלטת הממונה על השכר בעניינים איננה חורגת ממתחם הסבירות.
4. עע 1445/02 אמריק פרידמן נ' עיריית מגדל העמק ואח'
בהליך זה ערער המערער על פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת מפי כב' השופטת שפר. בית הדין האזורי בנצרת דחה את תביעתו של התובע להצהיר כי החלטת הממונה על השכר שניתנה בעניינו הינה בטלה וכי הגימלה שקיבל עם פרישתו מן העירייה ניתנה כדין.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את תביעתו של המערער על-כל ראשיה וקיבל את עמדת היועץ המשפטי ועמדת המדינה בתיק. בכלל זה קבע בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופט ש' צור, כי הסכם הפרישה שנחתם עם המערער חורג מן הנהוג בשרות המדינה וכי עולה ממנו "סידור" תנאי פרישה לעובד שמתוקף תפקידו מופקד על קופת העירייה וככזה נוגד את כללי המינהל התקין.
עוד קבע בית הדין הארצי, כי נוכח תפקידו כגזבר העירייה ומשעולה כי להסכם הפרישה האמור היה המערער שותף פעיל, הרי שבחתימתו על הסכם זה "שלח ידו אל הקופה וגרף גמלה מלוא החופן" ונהג בחוסר אחריות ובחוסר תום לב.
כן קבע בית הדין הארצי, כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו הסכימו המערער והעירייה על תשלום הפרשים בגין תביעת המערער להגדלת גימלתו החורגת, הינו בטל וכי אין בקיומו של פסק דין כאמור כדי למנוע מן הממונה על השכר מלהפעיל את סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
בנוסף, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענות המערער לבטלות סעיפים 29א ו-29ב לחוק בהיותם בלתי חוקתיים וכן את טענותיו בדבר תחולה פרוספקטיבית של סעיפי חוק אלה.
בהתייחס לסבירות החלטת הממונה על השכר קבע בית הדין הארצי, כי ההחלטה בעניינו של המערער הינה סבירה ומידתית וניתנה תוך הפעלת שיקול דעת ראוי ומאוזן וכי אין עילה להתערב בה.
5. עב 1374/00 עוקשי משה ואח' נ' עיריית רחובות ואח'
התובעים, ארבעה גימלאים של עיריית רחובות, אשר כיהנו בתפקידי ראש מינהל תפעול, מנהל מחלקת תחזוקה, מנהלת לשכת ראש העיר ויועץ ראש העיר לארועים, פנו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב וביקשו למנוע יישום החלטות הממונה על השכר שניתנו בעניינם עוד בשנת 1998.
בתביעתם טענו, כי החלטות הממונה על השכר בעניינם נגועות בחוסר סבירות, במשוא פנים, בפגיעה בזכות הטיעון ובזכות הקניין של התובעים. במסגרת סעדים חלופיים ביקשו התובעים להורות על החזרתם לעבודה בעירייה ועל פיצויים בגין הנזק שלטענתם נגרם להם.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מפי כב' השופטת ו' סמט, דחה את תביעתם של התובעים על-כל הסעדים שנתבעו בה וקיבל את עמדת הממונה על השכר. בכלל זה אימץ בית הדין האזורי את ההלכה שנקבעה בענין אורפז ואח' נ' עיריית בת ים, לפיה סעיפים 29א ו- 29ב לחוק יסודות התקציב אינם מהווים תיקון בדין מהותי ולפיכך הם חלים על התובעים.
בית הדין סקר את תנאי הפרישה שהוענקו לכל אחד מן התובעים וקיבל את עמדת הממונה על השכר לפיה ניתנו להם תשלומים חורגים שאינם נהוגים בשירות המדינה.
לגבי הטענה שהועלתה על-ידי התובעים, לפיה התשלומים שניתנו להם בפרישה הוענקו תמורת הסכמתם לפרוש מן הרשות, הלך בית הדין אחרי ההלכה שנקבעה בענין אורפז לפיה אין לעובד זכות מוקנית שלא יפטרו אותו ופיטורין כדין היו מזכים את התובעים בזכויות מופחתות מאלו שאושרו על-ידי הממונה.
עוד קבע בית הדין האזורי, כי ככל שמדובר בתנאי פרישה חורגים, הנוגדים אף את הנהוג בקרב עובדי המדינה במצבים של פרישה מוקדמת ועידוד פרישה, אין השיקול בדבר פרישה בהסכמה מצדיק הענקת תנאי פרישה החורגים מכל נורמה ציבורית מקובלת. בית הדין אף קבע, כי הממונה על השכר לקח בחשבון, במסגרת החלטתו, את הסכמת התובעים לפרוש ואת ההתייעלות של הרשות אשר ביטלה משרות כתוצאה מכך, ואישר חלק מחריגות השכר כאמור.
בית הדין קיבל את עמדת המדינה לפיה ההחלטות שניתנו בעניינם של התובעים הינן סבירות ומידתיות וציין כי שוכנע שהממונה על השכר שקל את כל טענות התובעים שהועלו בפניו עובר להחלטה. בית הדין אף העיר, כי ההסדרים אותם אישר הממונה על השכר בהחלטותיו הינם מיטיבים ביותר ביחס לנהוג בשרות המדינה.
טענת האפליה והאכיפה הסלקטיבית שהועלתה על-ידי התובעים נדחתה על-ידי בית הדין האזורי, אשר קבע, כי תחושה סובייקטיבית בלבו של אדם כי "נפל קורבן" לאכיפה פסולה אינה מספקת.
בית הדין קיבל את טענות המדינה בהקשר זה, לפיהן האמצעים העומדים לרשות הגורמים המוסמכים לאכוף את החוק הינם מוגבלים וככאלה מכתיבים מדיניות של אכיפה במקרים של חריגות משמעותיות.
בית הדין האזורי דחה את בקשת התובעים לסעדים חלופיים, הן לגבי החזרה לעבודה והן לגבי פיצויים, וקבע, כי התובעים הסכימו לפרוש, כי לא הוכיחו שעומדת להם זכות לשוב לעבודה וכי אף לא הוכיחו שנגרם להם נזק בענין זה.
6. עס"ק 6/03 הסתדרות הפקידים נ'
עירית חיפה ואח', מיום 24.2.04
ביום 24.4.03 ניתן פסק דין של בית הדין האזורי בחיפה (מותב בראשות כב' השופט שפיצר). נושא התביעה היה תוספת של 30 ש"נ גלובליות המשולמות לעובד שהשלים ותק של 36 שנים בעירייה ("תוספת ותק"), שהופכת לתוספת של 15% לאחר הפרישה, והתביעה הוגשה לאחר שהממונה על השכר קיבל החלטה לפיה יש להפסיק את תשלום התוספת הנ"ל לעובדים וגמלאים שהשלימו ותק כאמור לאחר 3.3.99, היינו - לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי הכללי (להלן: "הסכם חריגות השכר").
זאת על רקע סעיף 4.1 להסכם, המאשר המשך תשלום הסכמים מקומיים רק "כפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם".
בית הדין האזורי קבע, כי ההסדר בעניין "תוספת הותק" בעיריית חיפה הינו "הסכם מקומי" כהגדרתו בהסכם חריגות השכר, וכי הזכות מכוחו מתגבשת רק לאחר שהעובד השלים 36 שנות ותק בעירייה.
לפיכך, קובע בית הדין, "שכל עוד לא יושמה למעשה הזכות - הרי שהעובדים שלא השלימו 36 שנות עבודה, אינם זכאים לתוספת הותק עקב ביטולה למעשה, מכח הוראת סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי".
עוד קבע בית הדין, כי שעה שהוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב יושמו במסגרת הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, בית הדין איננו נזקק לבחון את תוקפן של הוראות החוק.
בית הדין הארצי אישר את פסק דינו של בית הדין קמא, והוסיף, כי לאור תכליתו של סעיף 4.1 להסכם 3.3.99, "ההסכמים המקומיים ימשיכו לחול על העובדים שהיו זכאים לתשלום לפיהם אך ורק ערב החתימה על ההסכם הקיבוצי. מכאן שאותם הסכמים לא הוחלו על עובדים שלא קמה להם זכאות על-פיהם עד לאותו מועד".
7. עב 2436/00 פרוזר נ' עיריית חיפה מיום 26.2.04 (מותב בראשות כב' הש' רמי כהן)
בהליך זה נתקפה החלטת הממונה על השכר שניתנה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 3.3.99, אשר לפיה הופחת שכרו של התובע לשיעור של 82.5% משכר מנכ"ל, וכן הוא נדרש להשיב את ההפרשים החל ממרס 1999. ההחלטה ניתנה ביום 26.3.00 (מכתב שימוע מיום 26.12.99). אחת מטענותיו של התובע היתה העדר שימוע, שכן הוא לא ניצל את זכות הטיעון שניתנה לו במועדה.
א. באשר להסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 קובע בית הדין האזורי, כי "ההסכם הקיבוצי מהווה הסדר ספציפי, המשלים את ההסדר הכללי המצוי בחוק יסודות התקציב. ההסכם הקיבוצי מוסיף על הוראות החוק, ומעגן את סמכותו של הממונה על השכר להפחית שכרו של עובד
רשות מקומית, כמו גם מכיר בכך שניתן להסדיר העסקתם של עובדים בחוזים אישיים" (פסקה 15 לפסק הדין).
ב. באשר להחלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע קבע בית הדין, כי ההחלטה עניינית, סבירה ומידתית. כן קבע בית הדין, כי הממונה נתן "משקל סביר והולם לשיקולים שהציב המחוקק בחוק יסודות התקציב ולהסכמות אליהן הגיעו הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים" (פסקה 48 לפסק הדין).
ג. בית הדין קבע, כי לו היה קובע שההסכם הקיבוצי אינו חל על התובע, היה על הממונה על השכר לבדוק את רכיבי שכרו בהתאם להוראות החוק, ואז היה נדרש התובע להפחית יותר משכרו, שכן היה נשמט הבסיס להצמדה ל-82.5% משכר מנכ"ל.
ד. בית הדין דחה את טענת התובע לעניין העדר תחולה לתיקון מס' 24 לחוק הן על רקע הוראות ההסכם הקיבוצי, והן על רקע הוראות סעיף 29 עצמו.
ה. בית הדין קבע, כי מר נחמני רשאי לבדוק את התשתית העובדתית ולערוך שימוע לתובע לצורך הבאת הדברים בפני הממונה על השכר שקבל את ההחלטה בעניין התובע. כן קבע, כי בעניין זה הונחה תשתית עובדתית מספיקה, וכי נערך שימוע כדין, שכן התובע קיבל
הזדמנות להשמיע את טענותיו, ולא עשה כן במסגרת הזמן שהוקצב לו. בנוסף, התובע לא הראה שנגרם לו נזק בכך שלא הציג את טיעוניו בפני הממונה, ולכן אין מקום לבטל את החלטת הממונה.
ו. בית הדין קבע, כי הממונה על השכר הינו רשות מינהלית ובית הדין לא ישים עצמו במקומו.
ז. בית הדין דוחה טענות השתק ומניעות של התובע בין היתר משום שקבלתן תסכל את תכלית החוק. כן קובע בית הדין כי בעניין זה גובר האינטרס הציבורי על אינטרס ההסתמכות של התובע, מה גם שמידת ההסתמכות הינה מועטה לאור הוראות החוק וההסכם הקיבוצי.
ח. לעניין ההשבה קובע בית הדין, כי כפי שנקבע בהלכת זגורי, הרי שהכלל הוא שיש להשיב סכומים ששולמו ביתר, והפטור מהשבה הוא החריג. בית הדין מוסיף וקובע, כי הדרישה להשבה עולה בקנה אחד עם מטרת חוק יסודות התקציב, וכי "הוראה על השבה בת שנה אחת במקרה דנן הינה נקודת האיזון הראויה בין אינטרס התובע לבין אינטרס המינהל התקין והאינטרס הציבורי באכיפת הוראות החוק ומניעת ניצול כספי ציבור בניגוד לחוק" (פסקה 66 לפסק הדין).
בית הדין אף קבע, כי הממונה על השכר רשאי היה לדרוש השבה מן התובע כבר מיום 31.8.98, הוא היום הקובע לפי ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99.
ט. התובע חוייב בהוצאות הנתבעות.
י. יש לציין, כי על פסק הדין תלוי ועומד ערעור התובע לבית הדין הארצי לעבודה.
