גלגולים

בעל כורחי אני נמשך מעלה.
"יפתח, קום. תתעורר."
אני רוצה להיענות להם - למיכה ולמוני, ויותר מכול, לליאורה.
"אתה הולך להיות אבא."
אני נע לכיוון לא ברור.

משיכת מכחול עדינה מרפרפת עלי. אפרוריות האור נוסכת בי תחושת סגריריות, לא נותר לי אלא לציית לכוחות המובילים אותי לאטם.
פתאום אני מבין, בידיעה ברורה וחד-משמעית, מבין עד תום, לפני ולפנים, מה אני ומדוע אני כאן.

הפעם הראשונה שבה שאלתי על אבא, במלוא מובן הדעת, הייתה כשהייתי בת חמש וחצי. עד אז התמונות של החייל החסון, המוצק ויפה התואר, בעל הפנים השחומות והמסותתות שעיניים חומות מאירות אותן, לא אמרו לי דבר. אני זוכרת את היום ההוא בבהירות רבה. נסחבתי חזרה הביתה אחר ידה הבטוחה של אמי, שפתיי הקפואות ממלמלות בקול רפה, "איפה הוא?"
"מי, מתוקה?" שאלה כבדרך אגב.
"איפה אבא שלי?" יריתי את הראשונה מצרור השאלות במעלה המבואה האפלולית מבלי לתת אפשרות לתגובה.
"למה לדקלה יש אבא שמחזיר אותה מהגן?"
"למה ליפית יש אבא שמחבק אותה בכוח כשהיא בוכה?"
"למה ליהודה יש אבא שמדגדג אותו עד דמעות?"

אמי ניצבה מולי מופתעת ומבולבלת. עיניה הכחולות, שהעצב ניבט בהן לרוב ועתה אף ביתר שאת, נפערו, והיא ניסתה להבין על שום מה ולמה בחרתי דווקא באותו רגע להפר את הסטטוס קוו הבלתי-מדובר ששרר בינינו.

פנים קטנות וכעוסות לא ויתרו, וידיים זעופות נמלטו מניסיונותיה הכושלים להשקיט, לכסות על הכול בחיבוקים ובדברי פיוס.

לבסוף, בלית ברירה: "אבא בשמים, חמודה. גם כשנראה לך שהוא רחוק, הוא תמיד איתך."

שוב היא בשלה, מבקשת לעודד, מתחמקת כהרגלה ממהמורות בלתי־צפויות, "אבל מתוקה שלי," קולה נמשך והתפתל בזמן שניסתה שוב לתפוס את ידיי המתחמקות, "אין לך מה לדאוג. אימא פה לצדך."
ועם ההבטחה ההיא הגיע הוויתור, אבל עמוק בפנים החלה לגאות תחושה חדשה ולא מוכרת שהלכה והתפשטה: כעס. כעסתי עליו. כעסתי על שהותיר אותנו לנפשנו, על שגרם לאמי לבכות בלילות שעה שסברה שאני, בחדר השינה הסמוך מכורבלת תחת השמיכה, שרויה הרחק בעומקי חלומותיי. אולם במקום זאת הייתי צפונה בכעסי על דמות האדם בתמונות התלויות בסלון, זה השוכן תמידית במקדש הזיכרון, נספג לתוך שגרת טקסי נרות הנשמה השנתיים, והמביט בי במבט בטוח ואף מתנשא כאומר, אני פה איתכן, רואה אתכן. אותו אדם הצופה כלאחר יד מן התמונות בחדר השינה של אמא, מבטו עז ועמוק, כמו לוחש בהבטחה, אין דבר בעולם שיוכל להכניעני, אין כוח בעולם שיוכל להרחיקני. כמה טעיתי לגביו.

תקופה ארוכה, ארוכה מדי, הסתובבתי כשבבטני כדור של זעם, רימון שנצרתו נזרקה לחלל הפנימי והוא מאיים בכל רגע להתפוצץ ולקרוע אותי לגזרים. אף שהשתדלתי שאמי לא תבחין בדבר, היא הכירה אותי טוב מכדי שאוכל לעמוד במשימה. וכך, כיוון שזנחה את כל חברותיה באותה תקופה, או אולי כיוון שהגיעה לידי החלטה לחשוף לפניי את דמותו של האב שמעולם לא היה לי, היא החלה לפרום עבורי כמתוך פקעת צמר סבוכה את סיפורו של יפתח, את סיפורה שלה, את סיפור חיי.

"בעיר יאשי, עיר רומנית קרה ואפלה שהחושך משתלט עליה דקה אחרי שקיעה, נולדתי לאבא אברהם ולאימא רוזה. הבת הראשונה אחרי ארבעה בנים במשפחה קולנית ומאושרת של שבעה ילדים. הבית שלנו היה עשוי לבנים צפופות, והקיפה אותו חומה ירוקה של עצי אורן שהגנו עלינו מפני המזג הסוער של העיר. 'כמה קר מבחוץ ככה חם מבפנים,' הייתה אימא אומרת בימים שהתחילו המקומיים 'לשנות גישה' ולצעוק בחוצות העיר שצריכים להעלים אותנו מפה. אבל בתוך המבצר הזקן, ששלושה דורות של המשפחה שלי גדלו בו, היינו ממשיכים בשלנו, מקפידים לשמור על המסורת היהודית ולשיר בקולי־קולות מסביב לשולחן עץ עתיק שהמאכלים הטובים שנפרשו עליו הלכו ונצטמצמו משבת לשבת.

"תאמיני לי, חלי, בשנים האחרונות הפרצופים שלהם הולכים ודוהים, כבר כמעט נשתכחו ממני שלושת האחים שלי - משה, ראובן וישראל. הנאצים הרגו אותם. זה קרה ביוני 1941 במהלך פרעות יאשי. תמונה אחת עולה לנגד עיניי מאותם ימים: המון רב ואכזרי של חיות אדם מתנפל על דלתות הבית כשהוא משולהב עד אימה, פורץ אותן ושולף בכוח אדיר את אבא ואת האחים. צרחות הטירוף שבקעו מגרונה של אימא אז, צרחות שניפצו לשברי רסיסים את עדינותה, מהדהדות בי עד היום ומגדירות עבורי שוב ושוב את משמעות הרוע. ואני, ילדתי, 'ניצלתי' את אותם רגעים כדי לבנות סביבי מנגנון הגנה מתוחכם ביותר, חומה אטומה שמעבר לה עולם שבור שהיה פעם שפוי הרבה יותר. לימים התברר לי שהאחים שלי הועלו עם עוד כחמשת אלפים יהודים על הרכבת למחנה הריכוז טרגו ז'יו, את המסע ההוא, הם לא הצליחו לשרוד."

"ומה עם סבא?" אני מעלה את השאלה המאומצת כדי לברוח מן התמונה של עשרות הגופות המוטלות זו על זו בקרון רכבת חנוק ומצחין. "כשנלקח לבניין הקסטורה, שם רוכזו היהודים, עוד היה עם האחים שלי, אבל אז, ביד קשה ובהינף אלה, הופרד מהם והושאר לדמם באחת מפינות החצר כשהוא חבול כולו ושותת דם. חמש שעות מאוחר יותר, כשהתעורר מעלפונו לקול ממטרים של ירי בלתי-פוסק והבין שהוא מוטל עירום מבגדיו ומשיניו, העמיד פני מת ונצמד לערימת גופות שכבר הספיקו לאבד את החום האנושי שעד לא מזמן שכן בהן. אחר כך המשיך לנדוד ברחבי העיר, לרגליו פרצופים קפואים שעולמם חדל בן רגע, כי חשב שלא נותר עוד דבר בחייו. 'איש כבוי שהחיים ניטלו ממנו באבחת הרוע,' כך תיאר את עצמו בפניי באחד הימים, ואז השתתק ולא דיבר שוב לעולם על הזוועות שפקדו אותו שם.

"רחלי שלי, אחרי שאבא והאחים נחטפו אימא נכנסה לדיכאון. העולם שהכירה הלך והחליף צורה, היא הסתגרה בתוך עצמה ונדדה בבית כאחוזת דיבוק כשהיא בוכה לפרקים ומתפרקת לבכיות. באותם ימים, ממש בעל כורחי, גיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם, ושנתנו לי את היכולת לגרום לכולם לצוף בברכת המים העכורים ששחינו בה מבלי לטבוע."

לאמי ליאורה שיער שחור קצר. מאז ומעולם היה קצר, כמסמל משהו השונה מן הנשיות הקלילה והמעודנת הניכרת במרבית הנשים. פניה רזות ואיתנות, משורטטות בבטחה. אפה גדול מעט, ויש בו מן הנוכחות השמורה לאיברים לא פרופורציונליים בעלי אופי משלהם. שפתיה, אדמדמות אך בה בעת זקוקות לחיזוקים מלאכותיים, נעות לפרקים בין חיוך מאולץ לעיוות של כאב. הגבות שלה עוטות גוון צהבהב־שקוף ביחס לשערה, עד שנראה שיום אחד ייעלמו וישאירו פנים חשופות לקשיי החיים. ואחרי הכול, גברים רבים נמשכו לחִנה המיוחד ואף החמיאו לה לעתים באמצע הרחוב על גזרתה המטופחת. אולם אם לומר את האמת, עבורי היא הייתה כולה עיניים וידיים. עיניה הכחולות, כאלה החודרות לנשמתך, משוטטות בגופך ויודעות באופן חד וברור את צפונות לבך, כאלה שאי-אפשר לשקר להן, תרות אחריך במעמקיך וצופות במערומיך כאומרות בבטחה: אנו מכירות אותךְ, לא תוכלי לברוח, בוודאי לא מפנינו. והידיים הרזות, הלבנות והחלקות, ידיים שאימצו אותי אל החיק הבטוח פעמים רבות כל כך, שסטרו על פניי באותו יום שהשפיות הייתה ממנו והלאה, אותו יום בו הוכחתי אותה על שהכריחה אותו לבחור, הידיים שלה, שהיו כה משמעותיות עבורי ושכמותן חיפשתי בכל צורות חיי.

חדשים לבקרים הלך סיפורה של אמי והתארך, נכנס לדקויות נפשה, לנימי רוחי, וחשף דברים שילדה, בוגרת ככל שתהיה, תתקשה לעכל. "אז אמא, איך עלית לארץ? ואיך הכרת את אבא? וכמה את אוהבת אותי?" שאלתי בלי לדעת עד כמה יפתיעו אותי התשובות.

"רחלי שלי, אחרי שהאחים הגדולים שלי נרצחו ואבא חזר הביתה לרדוף אחרי צלה החיוור של אמא, ילדותי הלכה והתרחקה ממני, והתפקיד שלקחתי על עצמי נעשה קשה יותר מיום ליום. ההורים שלי, שהיו לפני כן דוגמה חיה לחיוניות, איבדו אותה כמו גם את כוחם ואת סמכותם. כך עבר אלי בהדרגה התפקיד שלהם, ואיתו נעלמה תחושת החופש שליוותה אותי כילדה. המשחקים עם החברים בשלג, הריצות והתופסת התחלפו בצעדות ארוכות בעיסה הלבנה והקפואה כדי להביא אוכל מן השוק. הגנבות המתוקות מהסירים המלאים כל טוב התחלפו בשמירה קפדנית על עקרונות הצדק החלוקתי, כן - גם אם היה זה מרק מירקות שעבר זמנם. בתהליך ההתבגרות המהיר שנכפה עלי נטשתי את כל גינוני הילדות, אבל דבר אחד נשמר בי - החלומות בהקיץ.

בלילות, בין הנשימות הקצובות של יושבי הבית, היו משתלטים עלי ההרגלים הישנים והייתי מדמה את עצמי לילדה חופשייה ששום מחסום לא יכול לעמוד בפניה, כמו שהייתי רוצה שאת תהיי, כזאת שיכולה לצחוק ולהשתולל בקלות, סתם ככה, לצחוק ולהשתולל.

"כמה שנים אחר כך, כשנגמרה המלחמה הארורה ההיא ורק התחילו להבין את ממדי הזוועות, התחלפה התשוקה העצומה שלי לחזור לילדות נורמלית, או לחלופין לחיות בעולם שפוי, בחלומות על עלייה לארץ ישראל, שאותם נטע בי אחי שמואל. שמואל, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, היה האדם הכי קרוב אלי בעולם. הוא היה נער בעל מרץ בלתי־נדלה, חסר גבולות ומעצורים שחי את החיים כאילו תכף ומיד יגיע הרגע שבו הם יברחו ממנו. היו לו שיער בהיר ומתולתל ועיניים ירקרקות שובבות בעלות יכולת נדירה לשטות בך, ובה בעת לגרום לך להאמין שאין אמת אחרת מלבד האמת שלו - אוי, כמה קינאתי בו על כך. בכל פעולה מפעולותיו היה אפשר לראות עד כמה היינו שונים, ולפעמים היה נדמה כאילו ביקש להתריס נגדי - אני ככה ואת אחרת. ולמרות זאת היינו חברים בלב ובנפש.

"באותם ימים היינו חלק מחבורה מצומצמת של נערים ונערות יהודים שנהגו להיפגש בצריף הקטן מאחורי הבית של יהודה, חברו הטוב של שמואל. שם דיברנו על ארץ ישראל, על החלום להתיישב בה, ויותר מהכול - על הרצון לחיות בשקט ושלווה. אני זוכרת כמה חזקה הייתה הציפייה לפגישות האלה, את הרצון האדיר לדבר על העתיד שבוא יבוא עם אנשים דומים לי, שלהם מכנה משותף אחד: הרצון להפסיק לפחד ולהתחיל להילחם על הזכות לחיות במקום שבו נוכל לשבת בבטחה. עם השנים הלכנו והתבגרנו, נסחפים בגליה הסוערים של המציאות הנוקשה. את מקום הפגישות שינינו לא פעם בגלל עינם הפקוחה של הרומנים, ופעם אפילו הציתו אלמונים את מקום המפגש שלנו, אך כל אלה רק הוסיפו דלק למדורת החלומות שדלקה אצלנו. המידע על המתרחש בארץ ישראל זרם אלינו מכיוונים רבים, אבל גם הוא לא הצליח לכבות את האש. לא פחדנו מקשיי העלייה, מהמלחמות בערבים או מייבוש הביצות ובטח שלא מהמאבק בבריטים. על אפם וחמתם חיפשנו רק את ההזדמנות המיוחלת לעזוב את רומניה ולעלות ארצה.

"בשנת 1948, כשהייתי בת שמונה-עשרה, הגיע הרגע שלו חיכינו. ברחוב היהודי, אם עדיין היה אפשר לקרוא לו כך בשל מיעוט היהודים בו, פשטה שמועה שנציגי התנועה הציונית הגיעו לעיר ושהם מנסים להעלות יהודים לארץ ישראל. שבועיים ימים ניסינו ללא הצלחה לאתר את נציגי התנועה בשביל לשמוע את תוכניתם. למרבה ההפתעה, מסתבר שהם כבר הספיקו לשמוע על החבורה שלנו. באחת הפגישות, שנערכה במיקום חדש מפחד הרומנים, הופיע לפנינו איש גבוה ושרירי, בעל עור שחום ורענן, בולט עד מאוד על-רקע צבענו החיוור, וברק משולהב בעיניו. אהוד היה שמו. עוד כשישבנו שם דוממים בציפייה גדולה לדבריו ומבטינו פגשו את העיניים הבורקות שירו חִצי התלהבות לכל עבר, כבר היה לנו ברור: הוא הגיע מהמקום שחלמנו עליו. כאדם שמונע מאידיאולוגיה חדורת להט, אהוד לא בזבז אפילו רגע אחד, הוא נאם לפנינו עמוק מתוך הבטן ושלח את המילים שלו אחת-אחת לתפוס את כולנו. כשעמד לסיים השתתק לרגע והתיישב, שילב ידיים ובחן במבטו החודר כל אחד ואחת מאיתנו. דממת ציפייה דקה שררה במקום, ואהוד, שכבר הבין שהלב שלנו מונח בידיים שלו, אמר בטון בטוח שלא השאיר מקום לספק: 'בידכם הזכות לעזור בבניית ארצנו. המסע לא יהיה קל, כדאי שתדעו, אך למי שישרוד אותו מובטחים חיים של עשייה ושל תרומה. יש לכם יומיים להתארגנות, אנו עולים לארץ ישראל.'

אחרי שהלך התחילה החבורה לדון בהצעה, ואחרי כמה דקות נפל הפור. המשמעות הייתה עזיבה מיידית של משפחותינו. יום שבת הלך והתקרב.