בכל זאת ניצחון

עם סיומה הזמני של מערכת "צוק איתן" ניתן להבחין בבירור בדמיון הרב שבין מערכה זו ל"מלחמה לבנון השנייה". ולא בכדי הדבר, שני הצדדים אימצו אלמנטים מסוימים שננקטו במערכה ההיא ואשר מנקודת ראותם היו הישג.

חשוב לציין כי "חיזבאללה" שולט בעקיפין במדינת לבנון וה"חמאס" שולט בלעדי על כברת ארץ בגודל של מדינה, דבר שמבדיל אותם מתנועות הטרור הקלסיות שנלחמות להשגת עצמאות ומדינה ואז נעלמות. לכן המלחמות כנגדם הן בחלקן מלחמות כנגד תנועות טרור ובחלקן מלחמות כנגד צבאות של מדינות.

שני המערכות נפתחו בחטיפה. ב"מלחמת לבנון השנייה" היו אלו שני חיילים ו"בצוק איתן" היו אלה שלושה נערים. ב"מלחמת לבנון השנייה" ישראל פתחה בפעולת עונשין שגררה תגובה חזקה של החיזבאללה וב"צוק איתן" ישראל הרסה את תשתית ה"חמאס" ביו"ש והחלה ל"קבל" טילים בכמויות גדולות על הדרום.

ב"מלחמת לבנון השנייה" יישם הרמטכ"ל חלוץ את התיאוריה שלו שמתקפה הרסנית של חיל האוויר תספיק בכדי להכריע את מתקפת ה"חיזבאללה". הוא לא היה מוכן להפתעה הטקטית שהכין לו ה"חיזבאללה" בדמות משגרי טילים מוטמנים שמופעלים מרחוק ומערכת מנהרות בכל כפר שמאפשרת להגן עליו במספר קטן של לוחמים. הוא נאלץ להכניס את הצבא ובכך לספוג אבידות אשר בעיניים ישראליות נראות כבדות.

גבול משותף

גם ב"צוק איתן" הכין לנו ה"חמאס" הפתעה טקטית בדמות עשרות מנהרות המגיעות עד לישובי "עוטף עזה". לצורך השמדת המנהרות נאלץ הצבא להיכנס רגלית דבר שגרר עשרות אבידות.

ב"צוק איתן" אימץ הרמטכ"ל גנץ את הטקטיקה של חלוץ ובצד השמדת מטרות צבאיות (כמה כאלה היו בכלל?) הושמדו מאות מטרות אזרחיות ואלפי יחידות מגורים ולמעלה מאלפיים חללים, רובם בגילאים המתאימים ללחימה.

מלחמת "לבנון השנייה" נסתיימה בהסכם על פירוז כל גבול ישראל-לבנון לעומק של עשרות קילומטרים מאנשי "חיזבאללה" ומטיליו וכן מניעת חימושו מחדש. הפירוז קיים עד היום אך חימושו מחדש היה מהיר בגלל הגבול המשותף עם סוריה בעלת בריתו של ה"חיזבאללה".

ב"רצועת עזה" המצב שונה. לפי כל הערכות מלאי הנשק של ה"חמאס" כמעט התדלדל לחלוטין ופירוז הוא בעצם דרישה לאי-חימוש מחדש. גם האפשרויות לחימושו מחדש של ה"חמאס" מועטות בגלל העמדה העוינת של מצרים כלפיו. לכן, לטעמי, הדגש בהסכם ההסדרה העתידי צריך להיות יותר מדיני מאשר צבאי.

הרס ממשי

בעקבות "מלחמת לבנון השנייה" זכינו, עד עתה, בשמונה שנות שקט מוחלט בצפון המדינה. אני מעריך שזה יהיה המצב גם בדרום.

מערכת "צוק איתן" הבליטה באורח גרוסקאי את התכונות המייחדות אותנו ואת יריבנו הפלשתינים. ההרס הרב ("כמו רעידת אדמה") ברצועת עזה, אלפי החללים, מאות-אלפי הפליטים ועשרות המנהיגים שנהרגו לא מנעו מתושבי עזה לחגוג "ניצחון".

לעומתם הישראלים שלא ספגו הרס ממשי של רכוש, נהרגו עשרות חיילים ואזרחים בודדים בלבד, כמה מאות, אולי אלפי משפחות נאלצו לנטוש את בתיהם ואף פגיעה ממשית בערים, מסיימים את המערכה בבכי, בקינה ורבים מגדירים אותה כ"מפלה". זוהי התכונה הישראלית הייחודית: הבכיינות. לא רק בענייניי צבא וביטחון אלא בכל דבר ועניין. המצב הכלכלי בארץ מעולה אך כולם קובעים ש"לא ניתן לגמור את החודש" (אלו בדיוק האנשים שמתנפלים על דלפקי הכרטוס בנתב"ג). מבחינה חברתית, מעולם לא היה כל כך טוב, אך לפי הביטוח הלאומי שליש מתושבי הארץ עניים, יש קיפוח דתי, עדתי, מגזרי, לאומי, מגדרי ומה לא? אך אין אחווה ואחדות כמו האחווה והאחדות הישראלית.

הבכיינות היא מכת המדינה וכל המרבה בה הרי זה משובח, ראה את דברי ראשי המועצות והעיריות בדרום הארץ וכמובן הטיפשורת המתלהמת.

פחות אבידות

כמו ב"מלחמת לבנון השנייה" כך גם ב"צוק איתן" ארה"ב בגיבוי דעת הקהל העולמית כפתה את אחת מידינו כך שלא יכולנו למצות את יכולתנו הצבאית ולסיים את המערכה מוקדם יותר ובפחות אבידות.

בדיעבד הריסון שלנו לא הועיל לנו. האנטישמיות הגלויה, האנטישמיות המודחקת, המוסלמים בכל רחבי העולם ואוהדיהם המשיכו להפגין נגדנו בכול הכוח. לעומתם, ידידנו המשיכו לתמוך בנו למרות מראות הזוועה שיצאו מעזה. לכן, בדיעבד לא היינו צריכים לרסן את עצמנו, אלה לגרום להרס גדול והרבה יותר הרוגים וכך היינו מסיימים את המערכה מוקדם יותר ובפחות הרוגים ונזק לנו. את הטעות הזו עשינו ב"מלחמת לבנון השנייה" וחזרנו עליה גם ב"צוק איתן" עוד דבר משותף לשתי המלחמות.

כמו במערכות קודמות (שלהי מלחמת לבנון, מלחמת המפרץ, לבנון השנייה ועתה צוק איתן) גם במערכה זו נטשו אלפי אנשים את בתיהם (במלחמת לבנון השנייה מאות אלפים) ועשרות אלפים ניזוקו כלכלית. יש להניח כי דבר זה יחזור גם במערכות אחרות. לכן חובה על הממשלה להכין כבר מהיום פתרונות תיאורטיים ומעשיים לעניין זה בכדי למנוע עגמת-נפש ומורל ירוד מציבור גדול במערכות הבאות.

מבחינה פוליטית פנימית צריך ראש המשלה לנקוט בצעד דרסטי כלפי חלק משותפיו לממשלה. ראשית לפטר את שר הכלכלה בנט על התנהלות מבישה ואפילו פוגענית במורל הציבור ובבטחון המדינה. צריך להתריע בפני שר החוץ ליברמן שחופש הדיבור אינו מסתדר במלואו עם ישיבה בממשלה ובקבינט. לחלופין ניתן לצרף את מפלגת ש"ס ו"אגודת-ישראל" שאיתם כל דבר נפתר בסופו של עניין בכסף. איני מאמין בצירופה של מפלגת ה"עבודה". מנהיגה הרצוג היה בעיני יותר ליצן מאשר מנהיג וזאת בגלל גישתו הבלתי-ממלכתית. כך לא מתנהל אדם החפץ להיות ראש-ממשלה.

אני צופה שנות רוגע באזור הדרום אך התלהטות בחזית הגולן.