פרשת שופטים, העוסקת רובה ככולה בהנהגתו של עם ישראל, מכונה פרשת המשכ"ן = מלך, שופט, כהן, נביא. כיצד עליהם לנהוג ולהתנהג, לא פחות חשוב מכך - כיצד על העם להתייחס כלפיהם. מורא המלך, עשיית הציווי של השופטים אפילו על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל, דברי הכהנים בטרם יציאה למלחמה וכו'. עם הרוצה לחיות כראוי בארצו, צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים זה בזה, על-מנת ליצור איזונים בין הכוחות.

ישנו קשר מעניין בין פתיחת הפרשה לסיומה. הפרשה פותחת בפסוק: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק". על השופט והשוטר להיות בשער העיר. אל לו להיסגר בד' אמותיו במגדל השן, אלא עליו לחוות את חיי העם. בשער העיר מתרחשים חיי העיר: המסחר, המקח וממכר וקביעת שער המדד והמחיר.

הפרשייה המסיימת את הפרשה היא עגלה ערופה. פרשייה זו מתחילה בעובדה מעניינת: "כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה, לא נודע מי היכהו". חללים נמצאים בהרבה מקומות, אך כאשר הם נמצאים באדמה שלך, בטריטוריה הפרטית שלך, אזי יש לך אחריות כלפי החלל. התנאי הראשון לאחריות זו הוא שתהיה לך אדמה, שיהיה לך מקום אשר יש לך אחריות כלפיו. אדמה זו אינה סתם אדמה, אדמה זו ניתנה לנו ע"י הקב"ה. לכן עלינו להנהיג בה מוסר ודרך ארץ, בכדי שנוכל להנהיג בה את רצונו וחכמתו של האל.

על כן, זעזוע מעין זה אמור להוציא את הזקנים ואת השופטים משלוותם. הם לא אמורים להיות רגועים כאשר יש מקרי רצח ואלימות באדמתם. הם: הזקנים, המנהיגים ותלמידי החכמים, אמורים לטפל באותו חלל הזרוק באדמתם. הם אמורים לעשות את חשבון הנפש שלהם ולגלות אחריות כלפי מצב העם. המשנה בסוף מסכת סוטה תמהה על העובדה שדווקא הזקנים יוצאים לטפל במת, והיא משיבה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".

זאת אומרת, שהאחריות היא על מכתיבי המוסר בעם, הרמב"ם היטיב לפרש זאת: "רצונם בכך שאנחנו לא הזנחנוהו ולא נתרשלנו בעניינו שנהיה כאילו גרמנו להריגתו".


צדק בזמן מלחמה


דברים אלו משלימים נכונה את פתיחתה של הפרשה: "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך". אומרת לנו התורה, שגם בעת מלחמת ירושת הארץ, עליך לנהוג בצדק. עליך לרדוף אחר הצדק; כך תוכל לרשת את הארץ. רדיפה אחר הצדק באה לידי ביטוי בהליכה אחר בית דין יפה, ושאלת הזקנים כיצד לרשת - דהיינו: שגם במלחמה יש צורך לנהוג במוסר. על כן השופט צריך להוביל, להיות בשער ולא ספון בביתו.

בפסוק "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבעירה" יש לדייק: מדוע נאמר "ונאכל גדיש" בלשון עבר? משיב על כך התלמוד בדרשה מעניינת: "אמר רב שמעון בר נחמני, אמר רב יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כי תצא אש ומצאה קוצים'. אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: 'ונאכל גדיש'. 'ואכל גדיש' לא נאמר אלא 'ונאכל גדיש', שנאכל גדיש כבר.

"תני רב יוסף, מאי דכתיב: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: 'והכרתי ממך צדיק ורשע'. בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין! אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק".


קשר בין השכבות


לאור הדברים הללו, הצדיקים נושאים באחריות כלפי הרשעים. יתרה מכך: הצדיקים נפגעים תחילה בגלל עוונותיהם של הרשעים. על כן מצווה אותנו התורה לשים עלינו שופטים ושוטרים, ללכת אל הכהן והנביא, לדאוג למלוכה תקינה כדי למנוע מצב של שפיכות דמים והידרדרות מוסרית. במקביל, על ההנהגה להבין את שליחותה ולקחת אחריות על מעשי הרצח וביזה הנעשים באדמתה, כל שכן באדמתו של הקב"ה.

במדינה מתוקנת האחריות כוללת: למנהיג יש אחריות גם למעשיו של הרשע. אם השופט והכהן עדיין מזדעזעים ממקרי הרצח ולא עוברים על כך לסדר היום, אלא עדיין מתייחסים לכך כאירוע חריג, אזי החברה היא בריאה ומתוקנת ויש קשר בין כל שכבות האוכלוסייה. אולם כאשר יש נתק בין שכבות העם השונות ואין תחושת אחריות וסולידריות - אין קשר בין קבוצות האוכלוסייה המגוונות, דבר המוביל לאנדרלמוסיה ופירוק החברה.