מועצת החכמים

מועצת גדולי התורה

פרשת שופטים, שנקרא השבת, עוסקת רבות בנושאי מנהיגות לאור התורה. השופטים והכהנים בתקופת המקרא והמשנה היו בראש ובראשונה סמכות רוחנית להורות תורה לישראל, תוך מתן דוגמה אישית ביראת שמיים ובמידות טובות. ככל שהם לומדים יותר תורה, ומקיימים את מצוותיה, הם רוכשים את החשיבה של התורה ומאַמצים את רמת השיפוט האוביקטיבית שלה, שביסודה האמת האלוקית המוחלטת. זאת בניגוד לתפיסה האנושית המוגבלת, היחסית והסובייקטיבית. מכאן נטבע המושג 'דעת תורה', שחלה חובת הציות המוחלט לה: "על-פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". גם המלך כפוף למצוות ה'.

הציות חסר הפשרות לחכמים מבוסס כאמור על חשיבה אוביקטיבית, חוכמת חיים ותבונה אנושית פסיכולוגית המונחות ביסוד התורה. רבנים יועצים, כמיטב המסורת היהודית, רכשו את הידע וההבנה הפסיכולוגיים לא בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, אלא שאבו אותם מחוכמת התורה הנצחית.

התורה מצביעה על הנחייה נוספת - להישמע לסמכות הרוחנית של אותו הדור, מבלי לפקפק באמיתותה, בהשוואה לחכמי הדורות הקודמים: "ובאת אל הכהנים, הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". חז"ל מציינים כי "יפתח בדורו כשמואל בדורו", מבחינת שיעור קומתם שהוא בהתאם לרמת הדור. הרבנים, שהפנימו את דעת תורה והולכים לאורה, הם הסמכות הרוחנית האולטימטיבית של כל דור. הם השילוב המנצח של בקיאות בהלכה, חוכמת חיים ותבונה פסיכולוגית.

העוף שהלבין

מסופר על רבי שמואל סלנט, מחכמי ירושלים, שהיה ידוע בחוכמתו הרבה. החוכמה הייתה מרכיב חשוב בהכרעת פסקי ההלכה שלו, והשתלבה בהם. תושבי ירושלים בתקופתו היו ידועים בעניותם המופלגת.

פעם אחת, בעת בישול העוף לסעודת מצווה, נשפך החלב שעמד על החלון הסמוך, לתוך הסיר. בעלת הבית הייתה אובדת עצות. כיצד תזרוק את כל העוף, וכסף כה רב שנאסף בקושי עבור קניית העופות, ירד לטמיון. בצר לה פנתה לרב סלנט. הרב כדרכו לא השיב מייד בהלכות כשרות, איסור והיתר, וביקש פסק זמן לבחון את הסוגיה.

מה עשה? הרב זימן אליו את החלבן לשיחה בארבע עיניים. האם החלב שאתה מוכר מהול במים? - שאל הרב את החלבן, תוך הבטחת דיסקרטיות מלאה של השיחה והבהרת הרלוונטיות של השאלה לסוגיית כשרות העוף.

החלבן השיב בחיוב, וחשף את סודו כי מחצית מהחלב מהול במים, כדי שירוויח יותר כסף. אם כך - נשם הרב לרווחה - הרי כמות החלב במרק בטלה בשישים, והעוף אפוא כשר - שמח הרב לבשר לאישה.

וכיצד נודע הדבר לתושבי העיר? הרב כמובן נצר את הסוד בליבו, כדי לא להלבין את פני החלבן בציבור. עם זאת, החלבן טרם מותו התוודה לפני הקהילה על חטאו, בגלל עוניו, וביקש מחילה.

רבי שמואל סלנט 'הכשיר' את העוף מטריפה ודאית לכאורה בזכות חוכמתו.

במעגלי צדק

הקב"ה הוא הרשות המחוקקת, שהעניק לנו את ספר החוקים הנצחי של התורה. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" פותחת הפרשה. השופטים הם הרשות השופטת, והשוטרים- רשות האכיפה. ויש מפרשים, שכל יהודי (ומכאן "תיתן לך" בלשון יחיד) הוא רשות שיפוטית ואכיפתית אינדיבידואלית, במלחמה המתמדת נגד היצר הרע, האחראית למעשיו הוא.

התורה היא גם מגילת זכויות האדם, המעוגנות בחוקיה, והן חלק בלתי נפרד מהם. הדאגה לשכבות הלשות, התופסת מקום מרכזי גם בפרשתנו, היא בכלל המצוות.

"צדק צדק תרדף". לאחר שהפרשה ייחדה את השלישייה הפותחת של פסוקיה למשפט צדק, היא חוזרת ושונה בכפל לשון לרדוף אחרי הצדק, במקום אחרי הבצע. דומני רק הצדק והשלום ("בקש שלום ורדפהו") טוענים לכתר הרדיפה החיובית אחריהם, וזוכים לפועל ייחודי זה. בחסידות מפרשים את פשר כפילות הלשון, כי גם את הצדק יש לרדוף בדרכי צדק. דהיינו, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. לא כמו הקומוניזם, למשל, שדגל בשוויון האזרחים, על חשבון דיכוי הפרט והלאמת רכושו.

ייתכן גם שה'צדק' הראשון מרמז לקיום מידת הדין, וה'צדק' השני - לפנים משורת הדין. בדרך זו אנו דבקים בדרכי ה', שברא אף הוא את העולם ומנהיג אותה במידת הדין (אלוקים) ובמידת הרחמים (ה').

התנא, הפועלים והחביות השבורות
U
בגמרא מסופר על אחד התנאים, שפועליו שברו בשגגה את חביות היין שבבעלותו. כשדרש מהם דמי נזקים, פנו הפועלים אל הרב והתלוננו בפניו, שהם עניים ואין באפשרותם לשלם את הנדרש. למרבה הפלא ביקש הרב מהתנא לוותר לפועלים על התשלום. "וכי זהו דין?" - התריס התנא. כן, השיב הרב וציטט את הפסוק: "והלך בדרכיך טובים". פירושו של דבר, שהתנהגות במידת החסד מגולמת במידת הדין כמרכיב אימננטי.

אולם הפועלים ברוב חוצפתם, לכאורה, לא הסתפקו בכך, ודרשו מהתנא המעביד לשלם להם את שכר יומם. שוב פנו אל הרב בדרישה זו. משפנה הרב אל התנא, התקומם הלה, וכמו בפעם הקודמת תמה: "וכי זו היא מידת הדין?". והרב כדרכו השיב באותה מטבע לשון, בציטוט הפסוק: "והלך בדרכיך טובים".

התנא מייצג את מידת הדין. הוא צדק בהחלט שעל-פי דין תורה הפועלים היו צריכים לשלם עבור החביות ששברו, ובוודאי שלא היה חייב לשלם להם את שכרם כי ללא מילאו את עבודתם. אולם הרב, המייצג את מידת החסד, הבהיר לתנא כי ראוי לאמץ מידה זו כנורמה, המגולמת במידת הדין. אחרת לא יהיה קיום לעולם. משום כך הקב"ה משלב בהנהגת העולם את שתי המידות. אולי לכך נתכוונו חז"ל כשהצביעו על העמידה על מידת הדין כעל אחת הסיבות לחורבן הבית. בלי מידת החסד, החמלה והוותרנות העולם אינו יכול להתקיים.

יתכן גם לפרש כי ה'צדק' הראשון בפסוק מותחם להיכל המשפט, שבו יש לנהוג על-פי דין. לא להטות פנים במשפט ולא לקבל שוחד. אולם מחוץ להיכל המשפט יש לנהוג על-פי אמות מידה של צדק אחר, צדק שוויוני המחייב דאגה לעניים ולחלשים בחברה. צדק זה שייך לקטגוריית הצדקה. ואומנם המילה צדקה מורכבת משתי מילים: צדק ה'. הרעיון העומד מאחורי הצדקה הוא מסר השוויון, שכל בני האדם שווים. הזכות להתקיים בכבוד הוא עיקרון בסיסי המגלם את הצדק של הבורא. כך נהג גם ה"חפץ חיים" בצדק, שלא היפלה לטובה את העני במשפט, וחייב אותו על-פי דין. אולם מיד אחרי הכרעת הדין, נהג בצדקה. הוא רץ אחרי העני כדי לציידו בסכום הנדרש לתשלום.

אולם המנהיגים הרוחניים אינם רק בעלי סמכות בלעדית לפסוק הלכות, אלא הם גם בעלי אחריות ציבורית, המחויבים לדאוג לרווחת בני הקהילה, מבחינה רוחנית, פיסית וחברתית. הדבר בא לידי ביטוי כפול בפרשה. רוצח בשגגה אינו יוצא מהמקלט עד מות הכהן הגדול. העובדה שהיה רצח, אם גם לא בזדון, משקפת פגם במנהיגותו של הכהן, האחראי לטיהור האווירה הציבורית, שלא הצליח למנוע פשע זה..

אחריות המנהיג על קהילתו משתקפת במיוחד בפרשת עגלה ערופה. כאשר נמצא חלל בשדה, זקני היר הקרובה מבצעים טקס מיוחד, שבו הם מצהירים בפומבי בווידוי דרמטי: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", דהיינו שלא פטרנו אותו - כדברי רש"י - בלא מזונות ובלא לוויה", ובכך אולי גרמנו למותו. נשמע מוכר? מה דעת ממשלת ישראל לאמץ מודל זה של מנהיגות אחראית לחיי הרווחה של אזרחיה?

הפטורים מהצבא

במלחמת רשות פותחים תמיד בקריאה לשלום, והמלחמה נלקחת בחשבון כאופציה האחרונה בלבד. אם חשבתם שהפטורים מהצבא הם המצאת ימינו אינכם אלא טועים. הכהנים, כסמכות רוחנית עליונה, מחזקים את העם לפני המלחמה בדברי אמונה וביטחון בה', ומעודדים אותו שלא לפחד מפני האויב. אולם השוטרים, כרשות אכיפה (על תקן רמטכ"ל), מעניקים בהכרזה פומבית פטור נדיב לארבע קבוצות אוכלוסייה. כל מי שזיהה את עצמו באחת מקטגוריות אלה, היה משוחרר מהצבא. (כנראה בתקופת המקרא לא הבריזו).

ומי ה'מאושרים' הזוכים בפטור המיוחל? לא, לא ניחשתם. הקטגוריה הראשונה היא "האיש אשר בנה בית ולא חנכו". הקטגוריה השנייה היא "האיש אשר נטע כרם ולא חללו". הקטגוריה השלישית היא "האיש אשר ארש אישה ולא לקחה". ואחרון אחרון, הקטגוריה הרביעית היא ה"ירא ורך הלבב". והרי התורה מזהירה, כפי שראינו, שלא לפחד מפני האויב, כי הפחד מצביע על פגם באמונה. לכן מפרשים שאין מדובר בפחד פיסי, אלא לצדיקים שבעם, אשר בדומה לאבותינו מפחדים מפני החטאים שלהם, שמא אינם ראויים לניצחון ומעשיהם יגרמו לתבוסה במלחמה.

רבי חיים לוצאטו, בעל מסילת ישרים, כבר הצביע על כך שהחטא של האדם משפיע לא רק על משפחתו וסביבתו המצומצמת. השפעת עוצמת החטא מתרחבת לעבר העיר, המדינה והיא אף בעלת קנה מידה עולמי. כל מעשה יחיד של אדם עלול להכריע את גורל העולם כולו. ההשפעה הגלובלית של החטא עלולה להכריע את גורל המלחמה לכישלון, ולא רק להשפיע על מורל הלוחמים. משום כך אדם הירא ממעשיו, מוטב שלא ישתתף במלחמה.

ומה המשותף לשלוש הקטגוריות הראשונות? התחלת חיים חדשים המיוצגת על-ידי מצווה. חנוכת הבית הפיסי, המכשיר את הבית למגורים בו, או הבית המשפחתי בדמות הקידושין, המכשיר את הקמת המשפחה היהודית. בתחום החקלאי חילול הכרם בשנה הרביעית מכשיר אותו לאכילה. כדי לא לקטוע חיים באיבם משוחררים הבעלים מהצבא.

אם החטא עשוי לגרום לתבוסת הצבא, הרי אדרבה המצוות שבעורף - חנוכת הבית, הקידושין, המבטיחים את קדושת הבית היהודי - שהוא היסוד להקמת הבניין הלאומי - ומצוות חילול הכרם (על-ידי אכילתו בירושלים או פדיונו בכסף) תרומתם עשויה לסייע לניצחון הצבאי.

יש אומרים ששלוש הקטגוריות הן מעין גירסת כיסוי, הבאות לחפות על הפחדן שלא יבוש ברבים ממעשיו. אולם אז השאלה היא מדוע דווקא קטגוריות אלה ולא אחרות. לכן הצבענו על הסברים ספציפיים ועל המכנה המשותף ביניהם. ברמה הפשטנית יש מפרשים ששלוש הנסיבות שמציין המקרא יכולות לגרום לחוסר ריכוז במלחמה ולכישלון.