הסיפור הזה מתחיל מן הסוף. בדין הוא שיתחיל מן הסוף, משום ששם ניכרת עוצמת הצער. שם באים אנו חשבון עם עצמנו - עם עצמנו כיחידים ועם עצמנו כחברה. כיחידים, שחיינו לצידו של אדם שלא ידענו את ערכו, ולא מצאנו לנכון לשאול ולבדוק. עבור אנשי השכונה הוא היה "סתם" עוד זקן שמהלך בקושי רב בין סמטאות עיר גנים לקריית מנחם בירושלים, וכך גם הלך הוא לבית עולמו. "סתם" עוד זקן שנפטר ועבר מן העולם. אך אנו באים חשבון גם עם עצמנו כחברה - שאינה מסוגלת לייקר ולהוקיר את תרומתו של היחיד, ומפקירה אותו למר גורלו, לא משנה מה ערכו כאדם ומה תרומה תרם לה, לאותה חברה.
מעשה שהיה כך היה. לפני כמה שנים מתקשר אלי, אבי ז"ל ואומר לי: "תשמע, עברתי כעת ברחוב קוסטה ריקה, ויש שם 'צפרדע' אשפה מלא בספרים. אתה חייב לבוא לראות". "אני מגיע מייד" השבתי לו, ואכן שמתי פעמי לבית הורי ומשם נסענו יחד לעיין בספריית הענק שהושלכה לפי "הצפרדע", המורגל בימים כתיקונם לבלוע את פסולתן של הבריות ולא דברי חוכמת דורות על דורות. לנגד עינינו נגלה אוצר של עשרות ספרים נדירים, כתבי עת, אנציקלופדיות, מאמרים וגזרי עיתונים. חומר רב, בעיקר על יהדות בסרביה ונספחיה, אבל גם ביוגרפיות מעניינות, מונוגרפיות בחסידות, קבלה, ספרות המוסר העשירה, חיבורים היסטוריים ועוד, כולם מעידים על ספרייה שמאחוריה היה ככל הנראה איש אשכולות בלתי מצוי.
כדי לתת לקורא תמונה מהימנה של אותן נסיבות, אתאר משהו מאופיו של מקום. שכונת עיר גנים נבנתה כשכונת עוני, וכמעין מעברת עולים ליהודי צפון אפריקה, שעלו ארצה בשנות ה-50'. למעשה מאז שהוקמה ועד לשנת 1977, כשהליכוד מימש לראשונה את הדמוקרטיה בישראל והצליח להחליף את השלטון, איש לא ממש התעניין בשכונה הזו ובתושביה. אבל אז פצחה ממשלת בגין הראשונה בהליך "תיקון" העוולות, ובמסגרתו הושק פרויקט "שיקום שכונות". זכינו אפילו שמר מנחם בגין ע"ה הגיע לבית ספר גואטמלה, לנאום נאום היסטורי יותר ממרבית נאומיהם של ראשי הממשלה לפניו ולאחריו. זה היה נאום פשוט, שדיבר על החזון של האכלת הילדים והקמת "מטבח" בבית הספר, ועל שיקום השכונה. אבל ההיסטוריות הייתה טמונה בעובדה שזה היה ראש הממשלה הראשון שהגיע לכאן. היה נהדר. מרגש עד דמעות. סוף-סוף חשנו שאנו קיימים. שנת 77' המופלאה. באזור זמן זה נתקבצה שורה של הצלחות לישראל. הליכוד ניצח, ועיר גנים הייתה שכונה ליכודית שמחה וגאה.
מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה. זכינו באירוויזיון במקום ראשון, עם יזהר כהן, אפילו מיס עולם הייתה משלנו. אבל למרות הכל השכונה נשארה שכונת מצוקה. המצוקה אולי נוקתה מן האבנים של "שיקום שכונות", אבל נשארה בלבבות של תושבי השכונות. מצוקה, כך נראה, יותר ממה שהיא עניין למבנים מוזנחים, לכלוך וצחנה, היא עניין מנטלי. מסתבר שלא ניתן לנקות את אבני הבתים ולצפות שהלבבות יתנקו בעקבותיהן. הדרך ההפוכה לא ממש נוסתה ברצינות. שנים אחר כך הפכה השכונה בית לעולים מברית-המועצות לשעבר ומאתיופיה. כך שבני מצוקה מתפוצה אחת נמהלו בבני מצוקה אחרים, מתפוצות אחרות, והמצוקה הפכה מגוונת יותר, אך קשה לא פחות מבעבר. אפילו חידושי "שיקום השכונות" של בגין נתיישנו.
אם כן, תוכלו ודאי לדמיין פחות או יותר את התמונה. מבטן ה"צפרדע" מתגלים שיירי עגבניות ומלפפונים רקובים לצד כריכות ספרים נדירים. אוצרות הרוח הללו מוצאים אחד אחד ומנוקים, למול עיניהם המשתוממות של ילדים אתיופיים, המסתכלים על הנוברים באשפה בפה פעור. חלקם צוחקים מתחת לשפה למראה "המשוגעים" הנכנסים לתוך הצפרדע כדי להוציא ספרים. ספרים! לא צעצועים או מקלדת שבורה, או מאוורר ישן. ספרים!.
השקט הזועק
על כל פנים, בין עיון לסילוק שיירי-פסטה יבשה, מתגלה ספר קטן, על העולה הגדול ד"ר נתן בירנבוים, מאת מרדכי סליפוי. מתוך הספר גלשו שורת חשבונות שלא שולמו, התראות לפני ניתוק חשמל, מים, טלפון וכולי. הודעות חוב לעירייה שכללה אזהרה חמורה, שאי-תשלום יביא להפעלה מיידית של ההוצאה לפועל, וכי החייב, מרדכי סליפוי, צפוי לעונשים כאלה ואחרים הקבועים בחוק. מידת הדין נגד איש זקן שהלך לעולמו, בבית קטן, בשכונת מצוקה בירושלים, כשאוצר ספריו, המעיד על גדולתו ועברו המפואר מצוי כעת בתוך לועה הפתוח לרווחה של "צפרדע" רעבה - זעזעה אותי. אספתי כמה עותקים מעופשים מן הביוגרפיה על נתן בירנבויים, ועוד כהנה וכהנה ספרים, תלמוד בבלי שלם, ירושלמי, מדרשים, ספר החסידות של מרכוס שעליו הכביר גרשם שלום דברי ביקורת, אנציקלופדיה על יהדות בסרביה ובה ערכים רבים שכתב מרדכי סליפוי ז"ל, ועוד. הכנסתי את אוצר הספרים לרכבי כשלפתע, מעשה שטן, עוצרת על ידינו משאית איסוף האשפה. כתוב עליה שהארנונה זה בעצם בשבילי, ושהעירייה עם הפנים לאזרח או משהו ברוח זו. אנשי הניקיון החביבים יורדים, אבי ז"ל מזנק החוצה מבטן המפלצת הירוקה, מנער את בגדיו. "אתה השתגעת?!" שואל אותו פועל הניקיון, "אדם מבוגר, להיכנס ככה לתוך הזבל?!". ותוך כדי דיבור, מתחברת לה הצפרדע הירוקה למשאית האיסוף, וכל ה"זבל" מתרוקן מפה אל פה, שיירי פסטה, מאוורר שבור, מקלדת מרוסקת, עגבניות רקובות, ומאות ספרים.
חזרתי הביתה, ומדי יום חשבתי לכתוב עליו, על הסופר שכתב על נתן בירנבוים - אישיות צבעונית, שכדי לכתוב עליה יש לדעת כמה וכמה שפות, לפחות השפות שבהן כתב בירנבוים. ואני נתקל בחיבור ביוגרפי מעניין נוסף, על הגאון רבי יהודה לייב צירלסון, גם הוא מאת מרדכי סליפוי. עברית משובחת הייתה לו למרדכי סליפוי ז"ל, ומספריו וכן מכתיבתו ניכר שתלמיד חכם היה. כתיבתו היא ספק אקדמית ספק חרדית, לעתים מעורב רגשית ולעתים מנתח באיזמל החוקר הקר את העובדות. אישיות מרשימה ללא ספק, שכל עיסוקה בדברים שברומו של עולם. מתוך האנציקלופדיה של יהדות בסרביה נופלת הקדשה מיו"ר הכנסת לשעבר, ותמונות של סליפוי עם שועי עולם. הוא כנראה היה אדם מוכר וידוע. בכתיבתו העיתונאית, ניכרים עקבותיה של אישיות למדנית רחבת אופקים.
אני חש כי אין זה אלא קצה קרחון, ואני ניגש לחפש חומר על האיש ופועלו. מעט מאוד מתגלה לי. מכמה מאמרי עיתונים עולה, כי החכם מרדכי סליפוי היה בעברו עיתונאי ידוע ברחוב החרדי. הרב אליהו קאופמן, פובליציסט חרדי אנטי-ציוני קיצוני ביותר,
מזכיר את מר סליפוי כמי ששירת את התנועה הציונית באומרו כי: "יהודה רידר ומרדכי סליפוי הודו בלונדון הרחוקה והמעורפלת כי שירתו את הממסד הציוני". דבריו של קאופמן באים נטולי הקשר, ולא ניתן להבין מהם מי היה מרדכי סליפוי. אולי קאופמן סבור כי סליפוי היה כל כך מפורסם, עד כי לא נחוץ בכלל להציגו. סליפוי, כך נראה, היה עיתונאי חרדי, אנטי-ציוני, אבל בהחלט מהזן המתון ולא מסוגו של קאופמן. במאמר מוסגר אומר כאן, כי נטייתי הטבעית היא לאהוב אהבת נפש את כל שנואיו של מר קאופמן, והם רבים, ולהתרחק כמו מאש מכל מי שיש למר קאופמן חיבה אליו, כך שכבר נתעצמה חיבתי למר סליפוי ז"ל. ב-10.11.1966,
הספיד העיתונאי נח זבולוני את העיתון החרדי "הקול", שיצא לאור 18 שנה ברציפות ושימש שופר ל"פועלי אגודת ישראל בירושלים" (פאג"י) - קבוצה שלא הזדהתה לגמרי עם נטורי קרתא, אך על-אף זאת לחמה ב"אגודת ישראל". העורך הראשון של העיתון היה אוריאל צימר, שאותו מתאר זבולוני כ"עילוי לשפות" וכ"פלא בלשני". הוא היה חב"דניק אדוק, ולדעת זבולוני זה מה שמנע ממנו את התהילה שלה היה ראוי. לימים פינה צימר את מקומו, ואז, כותב זבולוני, "ירש אותו עוזרו, מר מרדכי סליפוי, שהיה בעת ובעונה אחת הכתב הפרלמנטרי, הכתב הצבאי, הכתב המדיני, העורך ולעתים גם המגיה של העיתון. הוא לחם את מלחמתו בכפירה ובציונות, אבל חרף אלה מעולם לא כתב נגד צה"ל, אפילו לא נגד גיוס בנות...השבוע נדם "הקול" בלי להשאיר הד, פרט למשפחת העיתונאים, שידעו להוקיר את עורכיו - הראשון והשני - על מסירותם לעיתונם". האומנם ידעו להוקיר את העורך, מרדכי סליפוי?
אני חוזר לספרייה הענקית, ומתבונן בשפתו של איש מרתק זה, שכתב ופעל כל כך הרבה, והלך לעולמו כאלמוני שאין לו ולאוצרות רוחו גואל, יורש וממשיך מלבד אותה צפרדע רעבה, שאינה יודעת שובע. מה שלא נכנס למוחנו, עובר דרך ביב השופכין של שכונת מצוקה קטנה בירושלים. מה כל זה אומר עלינו כחברה, מה בעצם עלינו לעשות עם האנשים הללו שנתנו לנו כל כך הרבה, ואנו התעצלנו אפילו לשלוח יד אל פי ה"צפרדע" כדי לאחוז במעט מן המעט מן האוצר הבלום הזה שהם הורישו לנו. אני מקווה שכמה אנשים שם למעלה יבחנו כמה מרדכי סליפוי עוד יש, וכמה אוצרות רוח עלולים ללכת אל תהום הנשייה בגלל השאננות, חוסר האכפתיות, והרשלנות המאפיינת אותנו, כפרטים וכחברה, ביחסינו אל ענקים דוגמת אותו זקן אלמוני שהלך לעולמו בחוסר עניין ובשקט הזועק את כאבו, כאבנו לשמים.
בגוגל מופיעים הפרטים הבאים: "סליפוי מרדכי, קוסטה ריקה 19 י-ם, 02-6426976".
יהי זכרו ברוך!
