בימים האחרונים נשמעת שוב ושוב האשמה החביבה על גורמים בימין ובחלקים בצבור הדתי הקורא לעצמו לאומי (אולי לאומני זו ההגדרה הנכונה) כי הפגזות על ישובים אזרחיים בתוככי הקו הירוק יסודן בהינתקות מרצועת עזה או בשפתם "הגרוש מעזה". אמירה מקוממת מחד-גיסא ומופרכת מאידך-גיסא.
למען הדיוק העובדתי נברתי בזיכרוני ובספרים ומצאתי כי אזרחי ישראל ויישובי הגבול (בשמם הקודם יישובי ספר) "זכו" למנת הפגזות קשה שלא הייתה מביישת את המטחים של היום ואף גוברת עליהם, רחמנא ליצלן.
ירי על מי שמכונים היום "עוטף עזה" היה כבר מימיה הראשונים של מדינת ישראל. גם עוד בטרם החליטה הממשלה להפטר מהעול הביטחוני והמוסרי של כיבוש עזה ושעבוד צרכי הביטחון של ישראל למען כמה אלפים בודדים של
מתנחלים בסמוך ובתוך קן צרעות נורא זה.
מקימי נחל עוז זוכרים את ימי הפדאיון ואת הירי הישיר וזה תלול המסלול אל עבר יישובם. היה זה בימים שבהם עדיין קראו לפגזים פצצות מרגמה ולא בשם החביב פצמרי"ם. היה זה בימים שבהם ראש הממשלה ושר הביטחון לא התחבא מאחורי המלצת שב"כ כדי להימנע מעימות עם תושבי הקבוץ בגלל חוסר בתשובה לתושבים שאינם רוצים לחיות (מי שלא נפגע) תחת מטר פגזים במשך 24/7. פעם, אגב, היה בן-גוריון שחשב שגם אמת היא אופציה ראויה ואמר לתושבים כי אין פתרון מוחלט למצוקתם, אין תשובה מוחלטת לפחדיהם אך זה מה שישראל צריכה מהם.
בן-גוריון גם ידע להחליט לאמץ את מתווה דיין-פרס למבצע קדש (פעולה קרקעית בלשון היום) ולהסיר את איום הפדאיון בגבול זה עד 1967.
היה גם "הקרב על המים" בראשית שנות ה-50. ירי סורי מסיבי מרמת הגולן אל עבר יישובי עמק הירדן. אז, בין השנים 51-56 שמות כמו תל קציר, גדות, האון, מעגן, עין גב היו שגורים בפי כל כמו עין השלושה, שדרות, נירים, ניר עם ואחרים. רק לא קראו להם "יישובי עוטף קוניטרה". ירי מרגמות, תותחים וטנקים היה דבר שבשגרה במקומות אלו עוד טרם ההינתקות. אולי הסורים ידעו שיבוא יום וישראל תפנה את מתנחליה מעזה וירו כמקדמה על חשבון ההינתקות.
ואחר כך נזכרתי בנסיעותיי על כביש 90 מבית שאן לכיוון הצפון. הבטן המקרקרת מחשש שפגז מהצד הירדני יפגע בי. נזכרתי במעקפי הביטחון שנבנו לאורך הכביש כדי שיהיה לאן להפנות את הרכב בעת הפגזה. כזו בלי אזעקה ובלי התראה בנייד.
תושבי ירדנה', בית יוסף, גשר, נווה אור, נווה איתן ויתר יישובי עמק המעיינות כמו גם שכונות בבית שאן ידעו ימים רצופים של ירי תלול מסלול וגם כזה של ירי שטוח מסלול צלפים. היו אלו אנשי פתח מעברו השני של הירדן- שירו בלי קשר להינתקות ועוד הרבה לפניה. אולי גם הם ידעו משהו 50 שנים מראש על פנוי עזה.
והיה גם ירי על גילה בירושלים בימי האינתיפאדה השנייה גם זאת לפני ההינתקות.
אפילו הירי על שדרות ויישובי עוטף עזה התחיל שנים לפני ההינתקות. אי-שם משנת 2000.
מאימתי העובדות מעניינות פנאטיים. ממתי הדיוק הוא תנאי למוסתים- שנגררים אחרי הבל פיהם של "מנהיגים".
אני חשבתי וחושב תמיד שהאחריות על ירי ברברי וברוטלי על אזרחי ישראל היא של המחבלים. של האויב. בין אם הוא בסוריה ובין אם בלבנון, ירדן או עזה. אנשי ימין אומרים, בדרך כלל, שהאחראים לירי הם הישראלים. אוטובוסים מתפוצצים. אחראי- ישראלי. דוקרים אזרחים- האשם ישראלי. יורים על ישובים- זה בגלל ישראלי. אחד שמתנגדים לעמדותיו ולא משלימים עם החלטותיו שזכו ברוב דמוקרטי. היורה, הדוקר והמתפוצץ ושולחיו אינם במשחק האשמה והאחריות לדעתם.
על-פי גישתם לא
מוחמד דף אחראי לירי על חצי מדינה אלא אריק שרון. אותו ראש הממשלה שהחליט (באיחור של שנים) להוציא את ישראל מעזה. שהגיע למסקנה שהמחיר בחיי אדם והמחיר המדיני שישראל משלמת על הגנה על תושבי נצרים התקועים בליבה של אוכלוסייה עוינת באמצע רצועת עזה מחייב שנוי היערכות. אותו שרון שחשב שנצרים אינה מגינה על ישראל. לא מפני פגזי מרגמה, לא מפני טילי קאסם ולא מפני בידוד מדיני. וגם לשיטתם של מי שחושבים שטעה- הוא האחראי לירי על ישראל?
אבל כאמור "למה אנחנו מבלבלים להם את המוח עם העובדות".
