מציאות או פארודיה על המציאות?

אין זהו ספר מסע רגיל הגם כותרת המשנה - "יהודי-אמריקני מבקר בגרמניה". על-פי עדותו של המחבר "האירועים המתוארים בספר זה התרחשו משנת 2009 ועד שנת 2011. המסע בגרמניה": ממאי ועד ספטמבר 2010" (עמ', י"ג).

את רציונל כתיבת ספרו מסביר טוביה טננבום במשפטים הבאים: "את מניעיי לקידום הוצאתו של הספר לאור ניתן לסכם במילה אחת: אמריקה. באווירה הפוליטית היום, כשזכויות אדם זוכות בעיני רבים למעמד דתי ומקודש, חשוב לבחון את המצב במציאות. גרמניה היום היא אחת המעצמות הכלכליות החזקות בעולם... מדינה המתגאה בהיותה המובילה בתחום השמירה על זכויות האדם, מדינה שרבים בארצות הברית רואים בה מופת שיש לחקותו... ועם זאת, זוהי מדינה שלא השתנתה מאז ישב היטלר בלשכת הקנצלר בברלין.

כמובן, היטלר אינו שולט בגרמניה היום, המפלגה הנאצית הוצאה אל מחוץ לחוק, וגרמניה הפסיקה להשמיד יהודים, הומואים. אבל היטלר, בואו לא נשכח, לא יצר את המשוואה: הוא פשוט פעל בסביבה חברתית שהזמינה את ביצועה... לבו של העם הגרמני היה עם היטלר, ואותו המון מזדהה עמו היום. השנאה ליהודי אז, והשנאה ליהודי היום, כפי שהיא מתוארת בספר זה, היא אותה שנאה ממש. כן אני יודע, זה דבר נורא ואיום לומר: להאשים אומה שלמה בגזענות. אבל נורא פי כמה מהאשמה כזו הוא הגילוי שזו אכן האמת. מעומק לבי הייתי מבקש להאמין כי לא זה המצב. מעומק ליבי אני מבקש שהגרמנים - עם שתמיד חיבבתי- אינם מה שגיליתי שהם" (עמ' י"ח).

מדובר לא רק בגרמנים כגרמנים, אלא ביחסם ליהודים ועל כך הוא מעיר: "אם יש לגרמנים אובססיה, הרי זה אובססיה ל"יהודים". הם אינם יכולים להפסיק לדבר, או לחשוב על היהודי". ולכן הוא מציין שהינו: "אסיר תודה לכל אחד מהם על הרשות שהעניקו לי להיכנס אל תוך צופן לבם ונפשם, ועל כך שהניחו לעצמם לפתוח את דלתות חייהם בפני" (עמ' כ"א).

שותים רק בירה

בהקדמת ספרו כותב המחבר (שהוא יהודי אמריקני ממשפחת ניצולי שואה) שהחליט לבדוק מהי המשמעות של להיות גרמני, ולכן החליט לסוע לביקור בגרמניה. פגישתו הראשונה הייתה עם אנשי השמאל הקיצוני. דומה שמדובר בפרודיה המביסה את המציאות, כמו למשל בשיחתו עם מפגין שמאל קיצוני בשם ברנרד: "אני מירדן, אני אומר לו. כשהוא שומע את זה, ברנד מתרכך. הוא אוהב את ירדן. ירדן היא לא באמת מדינה קפיטליסטית, נכון? חם שם וכל זה, הוא אומר מהורהר. ספר לי, ברנד, מדוע אתה חי? מה מניע אותך?... מה שמפתיע הוא תשובתו של האיש: "שני דברים: להשיג שלום. להילחם בקפיטליסטים" (עמ' 11).

לאחר המפגש עם אנשי השמאל הקיצוני, מגיע טננבום למועדון ולבית קפה ולאבחנה הבאה: "אני חושב לעצמי, השמאלנים, או השמאלנים הקיצונים, שותים רק בירה. בירה ועוד בירה. האנשים כאן משלבים: בירה וקפה. האם המסקנה היא שהם נאצים. או אוי ניאו נאצים?" (עמ' 24). משם הוא הולך למקום המכונה "קלוב 88" ("המספר 88 מייצג HH, כלומר הייל היטלר", עמ' 25) ומסביר לסובבים אותו שהוא גרמני שהוריו הגרו לאמריקה כשהיה בן שנה. בעלי המקום, פרנק, סבור שליהודים יש קרניים, אף ארוך והם שולטים באמריקה ובגרמניה. נשיא ארה"ב "הוא כושי סמבו והוא צריך ללכת לאפריקה". וכמובן ש"ששה מיליון יהודים לא מתו במלחמת העולם השנייה. יש צורך בשבעים ושתיים דקות כדי להרוג בגז ולשרוף אדם אחד. איך אפשר לשרוף כל כך הרבה במהירות כל כך גדולה?" (עמ' 27). גם עובדת מספרם של היהודים בגרמניה, כרבע מיליון בקירוב במציאות, אצל פרנק הניאו נאצי, הופכת למספר מיליונים או "לפחות מיליון" (עמ' 28).

אגב, בהקשר לשיחה זו עולה העובדה שהלמונט שמידט, הקנצלר הגרמני בשנים 1974-1982 (יליד 1918, כיום בן 96) היה בנו מחוץ לנישואין של בנקאי יהודי עשיר ( השיחה עמו עמ' 32- 37).
ניתן לסגור את עמדות השמאל והימין הקיצוני בגרמניה, בסיכום הקריקטורי הבא: "האויב השני במעלה של פרנק, אחרי היהודים כמובן, הוא המשטרה הגרמנית. ממש כמו האנרכיסטים, הוא היה רוצה שהמשטרה תיעלם. וכמו האנשים בשמאל, הוא רק רוצה שלום ואהבה" (עמ' 30).

הדמות הבאה שעמה ניפגש המחבר הוא ג'ובאני די לורנצו העורך הראשי של "די צייט", ולאחר מכן הגיע לאוטושטדט "זהו המקום הקרוי וולפסבורג, וכאן מציגה פולקסוואגן לראווה את מכוניותיה" (עמ' 43). ביחס לדברי אחד העובדים ש"פולקסוואגן מכירה באחריותה לעולם" הוא אומר לי, ומשום כך היא משקיעה משאבי אנוש בהקלת המסחור במים ברחבי העולם", הוא מעיר: "הקול היהודי הצורמני שבתוכי צורח באוזני שיש שתי אפשרויות כאן: 1. האנשים שבאים לכאן לא מאמינים לאף מילה שרנה אומר, או 2. שהם מאמינים לו. אם אפשרות 1 היא הנכונה, כי אז פולקסוואגן היא הבדיחה של גרמניה. זה לא נראה כך. אם האפשרות השנייה היא הנכונה, הגרמנים הם העם התמים ביותר עלי-אדמות" (עמ' 46).

להינשא לישו

במינכן, במפגש של קונגרס דתי המחבר מחליט שלא יציג עצמו כירדני או גרמני אלא כפולני ולפעמים פרוטסטנט אמריקני. במהלכו הוא פוגש בין אנשים את "האחות יוטה מרי. נזירה מחייכת. היה לה חבר שנתיים, ואז היא החליטה שהיא רוצה משהו מעבר לכך בקשר, אך הדרך היחידה להשיג זאת, כך סברה, הייתה להינשא לישו. בעוד שלוש שנים, כך היא מתכננת, היא תינשא לו" (עמ' 52). כמו בכל המסע, המחבר תמיד חוזר ליהודים וליהדות כמו למשל כשהאחות מסבירה לו "מריה... משמעותו אהובת האל בעברית... מסעי לגרמניה הופך למסע אל תוך היהדות. החיים מלאי הפתעות!" (עמ' 54).

תחנה נוספת במסע הוא מלון "האוס סאנסוסי" בוואנזה (המשמש כמסעדה ואולם חתונות) שאביו של הבעלים נוכחי, קנהו מיהודי שהיגר לאמריקה. על מיקומו של העסק מעיר המחבר את ההערה הבאה: "אני מנסה להבין הזוג הצעיר שמתחתן כאן. איך זה עובד? כלומר, אני מנסה לדמיין את זה. הכלה אומרת לאהובה: "חמודי, יש לי רעיון נהדר! בוא נתחתן על-יד ועידת ואנזה. אתה יודע המקום עם היהודים והגז" ( עמ' 65).

לא ניתן במסגרת הסקירה לעמוד על שלל הדמויות מהן ניתן ללמוד על הגרמנים ועל יחסם ליהודים. למשל ניתן להביא את דברי הורסט טומאייר העונה (למחבר בקפה בהמבורג) לשאלתו על ההבדל בין הטורקי (כך במקור- י.ב.) ליהודי - "את היהודי קל יותר להאשים, יש אלפי שנים של היסטוריה" (עמ' 70). היחסים המשולבים והמורכבים בין יהודים-גרמנים לגרמנים מביאים את המחבר לציין (להערת מרואיינים מספר) במקרה הזה הפרופסור פטר לנדאו, האומר: "יש לי שורשים יהודיים. אבל אני נטבל לנצרות, אלוהים, כולם יהודים בגרמניה!" (עמ' 79).

הסטודנטים למשפטים מגדירים את הגרמניות – "תמיד להגיע בזמן, להיות מודע לחובות שלך", אולם כשמדברים על גאווה עולה התמונה הבאה: "(שאלה) זה טוב להיות גרמני? כן כולם אומרים. האם הם יניפו את דגל גרמניה. רק במשחקי כדורגל. למה רק אז? שרה: אם נעשה את זה בהזדמנות אחרת יקראו לנו נאצים" (עמ' 81). תמונה אחרת ניתן ללמוד מהשיחה עם ז'ק כהן, ממסעדת "כהן יודישס" שלשאלה, מי אוכל במסעדה הוא עונה: "הגויים. מדוע הם באים לכאן? הם אוהבים אוכל יהודי. והיהודים? הם הולכים למקדונאלדס"
(עמ' 106).

אוהבים את היהודים

היבט אחר ומשמעותי על יחסי יהודים ישראל וגרמניה בא לידי בתקשורת. בפגישה עם קאי דיקמאן העורך הראשי של הבילד מספר האחרון ש"כל עיתונאי שעובד אצלנו חייב לחתום על ארבע עקרונות: להתנגד לכל צורה של טוטליטריות פוליטית, לעמוד על עקרונות כלכלת שוק חברתית חופשית, לתמוך בברית הטרנס - אטלנטית, וחשוב מאוד: לקדם את הפיוס בין היהודים והגרמנים ולתמוך בזכויות החיוניות של המדינה הישראלית" (עמ' 176). באופן מפתיע, האימאם בדואיסבורג, יוסוף אינסגליס, בתשובה לשאלה על יחסו ליהודים, לישראלים ולגרמנים, עונה: "רוב הטורקים שחיים בדואיסבורג אוהבים את הגרמנים, אוהבים את היהודים, אוהבים את הישראלים ושמחים לחיות בגרמניה" (עמ' 198).

בקלן ניפגש שוב עם נקוט מבט גרמנית על ישראל (שלעיתים משולבת עם היהודית). שם מוצגת סמול לכנסיה תערוכה קבועה הקרויה " קלנר קלאגמאואר (כותל הדמעות של קלן) ובה מוצגות: כרזות, תצלומים ועלונים של נפגעים פלשתינים כולל גופות. "השמש זורחת בקלן ואני מפטפט מעט עם ארנולד, האיש האוחז באחד השלטים. ובכן ארנולד, אתה אוהב את הפלשתינים ואתה שונא את ישראל. נכון? "לא, שני הצדדים טועים". באמת? "כן. אין לי כוח לשניהם". הבה נביט בשלט שלידך. כתוב עליו: "החרימו את ישראל". זו הדרישה שלך. האם צריך להחרים רק את הישראלים, או גם את הפלשתינים? "את שניהם". אם כן מדוע הכרזות שלך תובעות רק את החרמת ישראל? "אנחנו מתכוונים לשניהם". אז אולי הכרזות שלך צריכות לומר "החרימו את פלשתין" ואנחנו נדע שישראל גם היא כלולה בזה? "אל תשאל אותי שאות! אני לא הבוס". מי הבוס? "הוא בשירותים". הבוס בשירותים? "הוא צריך להתפנות! מה, לא רוצה שהוא יתפנה?" (עמ' 253- 254).

דיאלוגים אירוניים פוקחי עיניים יש לאורך כל הספר. הספר הוא ספר דיאלוגים על השאלות: מה זה להיות גרמני, מהו יחסים האמתי של הגרמנים לעצמם ליהודי גרמניה, ליהודים בכלל ולישראל. סקירת כולם אינה אפשרית כפי שצוין ואסיים בקטע המסביר מדוע ניתנה לספר הכותרת "אני ישן בחדרו של היטלר". את פרק 20 פותח המחבר במשפטים הבאים: "ובכן, אן זו עדיין מדינה נאצית, אז כל עוד אני בגרמניה אני רוצה לחיות כאן כנאצי הטוב ביותר! כל מה שהפירר קיבל, גם אני רוצה לקבל. גישה נכונה, לא? אני בויימאר, במלון אלפנט, סוויטה מספר 100 (ש)הייתה פעם חדרו של אדולף היטלר. ועכשיו אני כאן. הרגשה נהדרת! כן, הם שינו מעט את החדר, הריהוט שונה, והמקלחת גדולה יותר, והם עשו עוד שינויים כאלו ואחרים. אבל זה המקום. הסוויטה שלו. הייל טוביה!" (עמ' 279).