"הניהול היה נכון, הפעילות הייתה אחראית (אולי מדי), אך ההתשה והמו"מ פגעו קשות בהרתעה הישראלית. צה"ל מסיים את צוק איתן בשורה התחתונה לא רע, אבל הממשלה לא הגיעה להישג מדיני.
סיכום מבצע בלי מנצחים" - זאת הייתה כותרת סיכום בעמוד הראשון של העיתון "מעריב סוף השבוע", ביום ששי האחרון. זהו סיכום המתמצת את הגישה הגורסת כי המלחמה הסתיימה בתיקו, אם לא בהפסד, והיא טורחת להנחיל אותה לציבור הרחב. בעלי גישה זאת באים מהימין ומהשמאל, וליבת טיעונם הוא כי היה חיוני למוטט ולמגר את החמאס, ובשל "הנהגה רופסת" הדבר לא נעשה.
מנגד, החמאס צוהל כי הוא "ניצח". נוצר מצב פרדוכסאלי בו בעלי הגישה בישראל (של תיקו/הפסדנו) מחזקים את צהלות הניצחון של החמאס ודברי הרהב הפומביים שלהם. אם אציג את הדברים בצורה חדה יותר הרי, שלבטח תעורר מיד התנגדות, אומר כך: מי שטוען שהפסדנו או שהמשחק נגמר בתיקו צריך גם להסכים לדברים שהחמאס ייחס למפקד דף ולפיהם הוא זה שהסכים להפסקת האש ובכך הסיר את המצור מעל שדה התעופה בן-גוריון, והוא זה שאפשר לתושבי עוטף עזה לחזור לבתיהם.
מן הסתם נאמרו הדברים מפי אחת מ-72 הבתולות. האירוניה המצמררת היא שהנהגת החמאס והסברתה מצטטים מדברי חסידי "ההפסד/ תיקו" על-מנת להתגאות ב"ניצחונם"!
דעתי היא כי ניצחנו, לא תיקו ולא בטיח, אולי לא ניצחון מהיר וחזק כמו שהיה מצופה, לא "בזבנג וגמרנו" כפי שהיה במלחמות העבר נגד מדינות ערב. הכרענו את החמאס במובן זה שהוא הרים דגל לבן, איבד הרבה מיכולותיו הצבאיות, יצא מהמלחמה במצב הרבה יותר גרוע משנכנס אליה, יותר מבודד, יותר חלש מדינית, נתון לחסדי ישראל, מצרים, הרשות הפלשתינית ונדבני העולם בכל מה שקשור ליכולתו לנהל את הרצועה על האוכלוסייה המוכה שלה.
דרך אגב, אף פעם לא הכרענו ומוטטנו שום מדינה ערבית, גם במלחמת ששת הימים. מה שקרה הוא שבתהליך ממושך של מלחמות ופעולות גמול הבאנו את מצרים (וגם ירדן) להכרה שבכוח צבאי היא לא תוכל להכניע את ישראל.
ועכשיו אני רוצה להתייחס לשתי קביעות המופיעות בציטוט שהבאתי, והראשונה היא שההרתעה שלנו נפגעה קשות. איני מסכים לחלוטין לקביעה זאת וטוען שהיא שגויה. מדוע? ראשית, איך אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים? האם הרתעה פועלת לא יהיה ניתן יהיה לדעת אלא רק לאחר פרק זמן שיחלוף מסיום המלחמה.
להמחשה: כאשר אני מתאגרף עם יריב, מכה אותו כהלכה, והוא ממשיך להתאגרף, סיבוב אחר סיבוב, זה לא נוגע להרתעה. רק לאחר סיום הקרב, היריב יספור את השברים, ינתח עם מאמנו את הקרב ויחליט האם בכלל כדאי לו להתמודד איתי שנית, או שעליו להתכונן היטב, ללמוד את נקודות התורפה שלי, לחזק את נקודות החוזק שלו, ולאחר פרק זמן (שבו פעלה עליו ההרתעה) לדרוש קרב גומלין.
במאבקיה של מדינת ישראל היא השתדלה תמיד להאריך את משך ההתרעה ולנסות ולשמרה ולחזקה עד כמה שניתן. כי בסופו של דבר ההרתעה, המתבססת על נשק קונבנציונאלי (להבדיל מנשק גרעיני) היא זמנית ויחסית. ולכן, המבחן העליון של ההרתעה בעתיד מול החמאס יהיה בשני מצבים, לדעתי:
האחד, כאשר החמאס יווכח בעוד חודש-חודשיים שהמו"מ בקהיר אינו מביא לו שום הישג ממשי, לא נמל, ולא מעבר רפיח פתוח לרווחה, לא כספים, והוא מצוי במצב של חנק- הוא יחליט לנסות ולפתוח מחדש באלימות. השני, כאשר בלי קשר לשיחות, החמאס וארגוני הטרור יחליטו להתחיל לחפור מנהרה או לטפטף ירי, לשטחים פתוחים למשל.
ואז, אם התגובה הישראלית תהיה מוחצת (בדומה למהלכים הצבאיים בשבוע האחרון של המבצע, ועם הצהרה, למשל, שחיי כל ההנהגה הפלשתינית המדינית יהיו מעכשיו כמו חייו של בן-לאדן), אזי נוכל להיווכח אם ההרתעה הישראלית פועלת ומחוזקת. מאידך-גיסא, אם במקרים האלו, אם ישראל לא תגיב בזמן, או תגיב בצורה "מידתית", או אז באמת תישחק ההרתעה שלנו.
ובאשר לקביעה כי הממשלה לא הגיעה להישג מדיני. זאת קביעה שפשוט אינה עומדת במבחן העובדתי. ראשית, המלחמה נמשכה 50 ימים. היא הייתה יכולה לדעתי להיות קצרה יותר, אבל זה הישג מדיני מהמעלה הראשונה! לא הייתה החלטה של מועצת הביטחון הקוראת לנו לסגת, המגנה אותנו; לא היה עלינו לחץ בין- לאומי אחר להפסיק את הלחימה; לא היה לחץ ערבי; גורדי שחקים נפלו בעזה, וזה לא הביא ללחץ.
שנית, התהדק הקשר האסטרטגי עם מצרים; שלישית, ישראל הדפה בהצלחה יוזמה ממאירה של טורקיה וקטר שתכליתה להביא הישגים סוחפים לחמאס. יוזמה זאת זכתה לתמיכה של ארה"ב, והשד יודע למה, ובשל כך ישראל נאלצה "לריב" עמה ועם שר החוץ שלה. עדיף לריב עם בעל ברית מאשר להסכים לנזק ביטחוני ומדיני לישראל ברמה האסטרטגית; רביעית, ישראל עמדה בנחישות על עמדותיה והתוצאה הייתה שהחמאס וויתר על כל דרישותיו, כולן! ובהקשר זה, ישראל, במסגרת היוזמה המצרית, לא התנתה לרגע את הפסקת האש בפירוז הרצועה!
חמישית, רוסיה של פוטין שמרה בזמן המלחמה על "דממת אלחוט"; והאיחוד האירופאי יצא לראשונה בהצהרה הנוחה לישראל והתומכת בפירוז הרצועה. מה יהיה בהמשך, משיתחילו שיחות קהיר והוועידות השונות על מתן סיוע
הומניטרי לרצועה ? נחכה ונראה.
כן, אני לא שוכח שישנם קולות רוטנים על החמצת הזדמנויות, לכאורה, ליוזמות מרקיעות שחקים של ועידה בינלאומית או ברית אזורית, או עוד רעיונות- על מסוג זה. מעניין שמי שחושב כך, גם צידד בכיבוש הרצועה ומיגור החמאס.
ולבסוף משהו מה"היסטוריה". מצחיק להיזכר כי ההישג המדיני הגדול ביותר שחסידי "
עופרת יצוקה" של אולמרט מתגאים בו הוא ש- 6 שרי חוץ אירופאים הגיעו לירושלים לאחר המבצע! כן,הם הגיעו הישר מועידה בינלאומית שנערכה בשרם א- שיח' על המבצע ושאליה ישראל לא הוזמנה!
