הגיע הזמן שנאזין היטב לתביעה ייחודית אחת של הפלשתינים וגם נאמין שזו דרישתם האמתית, כי הם כבר למדו לדעת שבמלים לא משחקים. בסיבוב הזה של המלחמה על ארץ ישראל הם כבר מבינים היטב מה המשמעות המדויקת של דרישותיהם. אבל הצרה היא שמה שהם מבקשים לעצמם שונה בתכלית השוני ממה שאנחנו רוצים.
אם פעם היו הפלשתינים מוכנים להסתפק בהבטחה האלוהית למשה לפני שעלה להר נבו "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא", כיום המצב שונה לחלוטין. הפעם הם רואים את הארץ הטובה והיפה שלנו והם משוכנעים שיוכלו לשוב אליה, לבוא בשעריה ולהתנחל בה. אם לא בהסכמה, אזי בכוח. ומאז אירועי פריצת גדר המערכת ברמת הגולן על-ידי מאות "פולשים" מסוריה, צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו, וגם לאלה שמנסים לטמון את ראשם בחול, כי המפתח המשמעותי ביותר להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא צמד המלים שאותו חרתו הפלשתינים על דגליהם - "זכות השיבה".
משמעות השיבה הזאת שהם מדברים עליה איננה חזרה לגבולות 1967 אלא אל מה שהיה כאן "לפני שלטון הכיבוש הציוני" של 1948.
כדי שלא תהיה טעות יסודית חשוב מאוד שכולנו נבין – מימין ומשמאל - כי כאשר הפלשתינים משמיעים את התביעה הזו אין משמעות הדבר שאנחנו, ישראל, נעניק להם את הזכות לחזור ולהתגורר בכול האתרים שמהם נמלטו בעת מלחמת השחרור, שבויים בהבטחות-כזב של מנהיגיהם. היום הם אינם רוצים לחזור לגור בביתם ההיסטורי במסגרת מדינה פלשתינית לצידה של ישראל. הם רוצים לקבל זכות, שמעולם לא הייתה להם, להקים לעצמם בית, בכול מקום בארץ ישראל. בית חדש במולדת חדשה שתיכון במקום מדינת ישראל. את השאיפה הזו הם אינם מסתירים. הם משמיעים אותה בקול זעקה גדולה.
אבל, גם אם משאלת-לב הזויה שכזו תתממש האם אפשר יהיה להניח שמשאת נפשם של הפלשתינים תבוא על סיפוקה? התשובה לשאלה כזו חייבת להיות שלילית. ברור שאחרי שיקבלו הפלשתינים את מלוא תאוותם לשוב ל"מולדת" הם יאמרו במלים פשוטות וברורות: זוהי רק ההתחלה. עכשיו אנחנו רוצים עוד.
בהקשר הזה ראוי להבהיר מה פירושו של ה"עוד" הזה. הפלשתינים רוצים קודם כל פינוי של כל אחת מן ההתנחלויות הישראליות בכל מרחבי יהודה ושומרון. הם יעמדו על כך שירושלים השלמה תהיה בירתה של המדינה הפלשתינית העומדת לקום לדעתם; הם יתבעו לקבל לבעלותם את 'נחלות אבותינו' - קרקעות חקלאיות ו/או בתי מגורים - בגליל (איקרית ובירעם, למשל), בעיר התחתית בחיפה, באיגזים (כרם מהר"ל) בעין רזאל (עופר), בטנטורה (נחשולים ודור), בביר-מעין (מכבים), בשיך מוניס (תל אביב), ביפו, בלוד, ברמלה, בפג'ה (פתח תקוה), בצפת, ובכל היישובים האחרים שאותם נטשו; הם יתבעו גם מימוש "זכותם" לקבל פיצויים הולמים תמורת רכושם, כמו גם פיצוי ראוי על הסבל האנושי שנגרם להם, לבניהם ולנכדיהם, שנאלצו להתגורר בתנאים לא אנושיים במחנות הפליטים המוזנחים במדינות ערב.
אני משוכנע שאין יהודי – לא מן השמאל התובע לממש את "זכות השיבה" לפלשתינים או חלק ממנה, ולהפסיק מידית את "הכיבוש" של יהודה ושומרון, וגם לא מן הימין הציוני – שיסכים לתרחיש הזוי מן הסוג הזה. סביר מאוד להניח שישראל תסרב אפילו לקיים דיון על חלק מן התביעות שהפלשתינים מבקשים להניח על שולחן המו"מ אם וכאשר יתחדש.
סביר מאוד להניח כי בעקבות הסירוב הקטגורי והחד-משמעי של ישראל להיענות לדרישות מן הסוג הזה, יודיעו הפלשתינים יחד עם עמיתיהם לאמונה משורות החמאס, כי הם פותחים באינתיפאדה חדשה.
הפעם זו לא תהיה אינתיפאדה שמטרתה רצח, אירועי טרור וירי רקטות ופצמ"רים על ישובים יהודים, אלא מלחמה בחסות הסיסמה "אינתיפאדת זכות השיבה" שמטרתה אחת: להשיג עוד ועוד יעדים טריטוריאליים, לפעול להשתלטות על ישראל, שעל אחר שעל, זכות אחר זכות, כדי שמשאלת הדורות הפלשתינים תצא מגבולות הכיסופים הבלתי ממומשים ותתגשם בפועל.
ניצנים ראשונים לחלום הביעותים הזה נחשפו ב"יום הנכבה" לפני יותר משנתיים כאשר מאות פלשתינים פלשו לישראל מן הצפון הפרוע, ללא פחד, למרות הירי הישראלי, כשהם זועקים את אמונתם כי הם חיל החלוץ של משחררי "הארץ השדודה על-ידי האויב הציוני".
המראות והקולות שבהם חזינו ב"יום הנכבה" ההוא, כמו גם מראות אויבינו הניצבים כיום לפני זינוק של יום קרב, על גבולנו הצפוני, אינם עוד אירוע שולי שייעלם כלעומת שבא. הם ראשיתו של אות אזעקה שאוזניים שבויות ב"קונספציה" ביטחונית מיושנת לא הצליחו להטות לו אוזן קשבת מבעוד מועד ולהיערך לקראתו באופן המיטבי.
בימים טרופים אלה ראש הממשלה
בנימין נתניהו הוא המנהיג שאמור להוביל את ישראל אל שדה המערכה החדש הממתין לנו בשער הצפוני. המוציא אל הפועל של דברו הצבאי חייב להיות המפקד העליון של צה"ל שיהיה אחראי על בלימת הסכנה. לצורך כך חייב הרמטכ"ל להצטייד, כאן ועכשיו, לא רק בתכונות של מוביל מלחמה מנהיגותי, אלא גם בגלימה של חוזה פני עתיד הצופה נכון את התפתחויות ומציב את כוחות צה"ל במקום הראוי להם: הזרוע החכמה והחזקה המגוננת על ישראל בהתאם להנחיות הדרג המדיני. על-פי ביצועיו עד כה לא ברור אם אחרי מלחמת הטילים והמנהרות אכן יש לרמטכ"ל
בני גנץ Killing Instinct כתכונה מובנית הנדרשת ממפקד הצבא המגן על ישראל מפני מבקשי נפשה.
"אינתיפאדת זכות השיבה" הצפויה לנו בעוד זמן לא רב יכולה להיות אבן הבוחן שתתווה את מסלול הקריירה של רב אלוף גנץ – לשבט או לחסד. עדיין יש לנו זמן, אומנם לא רב, לרתום לכרכרת הקרב הישראלית סוסים אחרים, דוהרים ולמודי קרבות, כדי שיובילו את המרוץ במקום מי שהתעייף ממשא המטלה להפוך ולהיות ראש וראשון של לוחמי צה"ל המוביל אותם למערכה על הקיום הלאומי. כפי שאמר משה דיין כאשר היה רמטכ"ל: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז."
