ב"שתיים דובים" מסופר על חמישה מקרי רצח שבוצעו באכזריות מבהילה, כשאף אחד מהם לא פוענח על-ידי המשטרה, וחלקם אפילו לא נחשף על-ידה. אביא להלן שלד של סיפור המעשה, שבו מוזכרות, ואף מפורטות הרציחות:
זאב תבורי הצעיר נוטש מושבה גלילית, שם מתגוררים הוריו ואחיו דוב ואריה (לשלושת האחים שמות של חיות טורפות), ומתיישב במושבה ליד הכרמל. אביו שולח את דוב להביא לזאב במקום מושבו החדש שור רתום לעגלה, עליו עץ תות בעציץ, רובה, פרה ואישה, הלא היא רות בלום, שזאב מבקש לשאתה לאישה.
סדר הדברים הוא כזה שהרובה והפרה מקדימים את אישה לפי המושגים של בני המושבות (על הסדר הזה חוזר הסופר מספר פעמים ברומן). לאחר שרות מסכימה להינשא לזאב, נערכת חתונה, אלא שזאב הגברתן והגיבור איננו מצליח לממש את נישואיו לא בליל החתונה ולא לאחר מכן. אביו מזמן לו זונה שתכשיר אותו לחיי אישות, אבל גם זה איננו עוזר. באין בעל של ממש, רות בוגדת בזאב עם נחום נתן השכן, וכשהיא נכנסת להריון ממנו - זאב רוצח אותו באכזריות ומסווה את מעשהו בעלילה שכביכול נחום נתן התאבד, כמו שני איכרים אחרים ששמו קץ לחייהם באותה העת במושבה.
הוא מאיים על יצחק מסלינה, העד היחיד לרצח בליל סערה, שיעיד על כך שראה כיצד נחום גנב מזאב את רובה המאוזר (שקיבל מאחיו) וירה אל תוך פיו. השוטרים מאמינים לו ולעד השקר, והסופר מבקש שגם אנחנו נאמין שהמשטרה הבריטית (שנות השלושים של המאה הקודמת!) לא חקרה כהלכה את זאב ואת יצחק - למה להם לצאת בליל סערה? מניין להם הרובה האסור? - הרי אין כל ספק שיצחק חלש האופי (הסכים לשקר תמורת פרה הולנדית והמגפיים של הנרצח!) היה נשבר תוך זמן קצר בחקירה משטרתית, אלא שהמשטרה הבריטית נחשפת כאן כמטומטמת, והסופר בוודאי חושב שכך גם הקוראים.
זאב איננו מסתפק ברצח הזה, כשרות יולדת את הממזרת, בתו של נחום, הוא חוטף אותה ממיטת היולדת, נועל אותה במחסן שתגווע ברעב במשך שבעה ימים עד שקולה ידום. הרצח הזה הוא עוד יותר אכזרי מהרצח של נחום, כי התינוקת האומללה בכתה וצרחה יומם ולילה שבעה ימים, וזאב ישב בחוץ, אוכל ושותה ומבריח את כל מי שמבקש להניא אותו ממעשהו האכזרי באמצעות רובה המאוזר שלו.
כשהתינוקת מתה, הוא נראה רוכב על סוס עם שק, כשהכול מבינים שהוא הולך לקבור אותה, אבל מסתבר שהוא הטעה את כולם וקבר אותה במחסן. רות מנסה לברוח מהאיש הנורא הזה, אבל זאב משיג אותה ומחזיר אותה הביתה, לא לפני שהיא מצליפה בו בענף ומעוורת אותו בעין אחת, רמז לעיוורונו של האיש ולקיקלופיות שלו.
מילא שהמושבה לא התערבה מפחד המאוזר של זאב, אבל אימה של רות שהגיעה במיוחד עם מיילדת ערבייה להיות נוכחת ומסייעת לבת בלדתה - מדוע לא מסופר עליה שהרעישה עולמות להציל את התינוקת ואת בתה? זאב מגרש אותה, והיא פשוט בורחת. הרי יש משטרה בריטית - יש חוק! פתרונים לסצינה המופרכת הזאת יש רק לסופר.
ופתאום חלה מטמורפוזה בזאב - מרוצח ובעל אכזר ונוקם הוא הופך לבעל מסור, מוליד מרות שני בנים, שאחד מהם (לא מוזכר שמו!) הוא אביה של רותה תבורי, הגיבורה הראשית של הספר, ושל אחיה הגדול ממנה - דוביק. בנו של זאב מת כשילדיו קטנים, האם מהגרת לאמריקה, ועול הגידול של שני הילדים נופל על זאב הסבא, והוא מבצע את המוטל עליו באחריות גדולה והופך להיות נערץ עליהם, בעיקר משום היותו איש טבע ואיש שדה. דוביק (הטמבל שבין שני האחים) נושא לאישה את דליה, ונולדות להם תאומות - דפנה ודורית.
דוביק מפגיש את חברו איתן עם רותה, ולימים זה הופך לבעלה. לזוג נולד בן בשם נטע. איתן מוצא חן מאוד בעיני זאב משום שגם הוא איש טבע ואיש שדה. איתן מלמד את נטע כבר בילדותו הרכה כיצד מדליקים מדורה וכיצד הורגים נחש צפע. בהיות נטע בן שש, לוקח איתן את נטע ל"טיול של בחורים", טיול מושקע מאוד בנחל ציחור שבנגב, ושם הילד מוכש על-ידי נחש אפעה, ולמרות המאמצים של רעיו של איתן, אשר ארגנו אפילו מסוק להביא את הילד לבית חולים - הילד מאבד הכרה ונפטר. כאן המקום לספר שמתחילת הספר מרומז אסון שפקד את רותה ואיתן, אבל רק בעמוד 97 נודע לקורא על מה מדובר, ולקורא יש הרגשה שמותחים אותו מתיחה שאיננה מתחייבת ממהלך העלילה.
איתן מתמוטט פיזית ונפשית והופך לזומבי. האיש היחיד שהוא שומע בקולו הוא זאב הנערץ עליו, וזה מטיל עליו עבודות סבלות קשות במשתלה המשפחתית. רותה מנסה להחזיר אותו לחדר המשפחה, אך איתן הוא איתן בדעתו להעניש את עצמו על כך שהילד נפטר באשמתו. רותה הופכת לעגונה, למרות שהאיש שלה נמצא בקרבת מקום, והיא רואה אותו יום יום.
כעבור שתים-עשרה שנה, כשזאב כבר בן 92, הוא יוצא כדרכו מימים ימימה אל ואדי בתוך גבעות הכרמל, שם מצוי "החרוב שלו" וכן מערת "האדם הקדמון". למקום זה היה מוביל את שני נכדיו ומלמד אותם לזהות צמחים, בעלי חיים על הקרקע ובעלי כנף. זאב, כאמור, מגיע, כדרכו לוואדי ולחרוב כדי לאסוף זרעים של צמחי בר, ופגש שם, לרעתו, שני פושעים המבצעים הוצאה להורג של אדם שלישי כבול שנשא על כתפיו עז מתה שאמורה להיות מוטלת על גווייתו אחרי שיירצח. זאב הזקן הוא עד ראיה, ולכן הם מחליטים לחסל אותו - מרסקים את ראשו באבן, ושמים את האבן מתחת לראשו, כביכול, האיש הזקן החליק, נפל על אבן ונהרג. אחד מבין שני הרוצחים הוא הבוס, החכם, המקפיד על עברית תקנית, והשני, יותר צעיר, בריא בשר, טמבל גדול ובעל עברית משובשת המוציאה את הבוס מדעתו. מסתבר שהבוס איבד בזירת הפשע את מצית הזהב שלו, שעשוי להוות מעין ראיה נגדו, והוא שולח את הצעיר לחפש ולהביא אותו.
בינתיים דוביק שהסיע את סבו עד הפנייה אל הוואדי, תוך הבטחה לבוא לקחת אותו אחרי הצהריים, נדהם שהזקן לא עמד בהבטחתו, מכאן ועד מציאתו של הסב מת, כשמתחת לראשו אבן - הדרך קצרה.
מוזמנת משטרה והמז"פ (המעבדה לזיהוי פלילי), וכצפוי, הם קודם כול מאשימים את המשפחה, שכן הם היו בקיאים יותר מדיי בדרך למקום, ואחר כך מחליטים שמדובר באיש זקן שעלול היה להחליק אפילו בבית, ואילו במקרה זה הרשו לו (בחוסר אחריות!) לצאת לבד אל הוואדי הטרשי, ומצא את מותו בנפילה (286-281).
אני לא בדיוק שייך למז"פ, ובכל זאת הייתי מזהה מיד את ההבדל שבין נפילה על האבן ובין ריסוק ראשו של אדם באבן.
השוטרים "הטיפשים" החמיצו את התובנה הפשוטה הזאת, והסופר היה סבור, כנראה, שגם הקורא לא ישים לב.
שוב יש מטמורפוזה: איתן, שהיה זומבי במשך שתים-עשרה שנה, מתעורר לחיים - הוא היחיד שמבין שהיה כאן רצח (זיהה שהרוצחים השלומיאלים הניחו את האבן הפוך כשהצד התחתון למעלה), ומתכנן נקמה אדירה כנגד הרוצחים, וכן דרכי הסוואה וניקוי העקבות לאחר מעשה. הוא מסווה עצמו היטב ומפתיע את הרוצח הצעיר שבא לחפש את המצית. הוא יורה בברכו, ואחר כך מבהיר לו מדוע הוא עומד להיות מומת. אחר כך הוא מתקשר מהסלולרי של הרוצח הצעיר לבוס שלו, וזה מגיע עם צלף כדי להתגבר על האיש שהרג את השליח שלו. איתן מתגבר על שניהם, הורג את הרוצח בריסוק עצמות, אוזק את הצלף, מכסה את עיניו כדי שלא יידע מי נקם את הנקמה הגדולה הזאת. אחרי סיום הנקמה וטשטוש העקבות - איתן חוזר להיות האיש הנפלא שהיה והבעל המסור והאוהב של רותה.
כאן צריך לציין שמטמורפוזה של איתן היא אדירה: לפני האסון הוא איש מקסים, ועורו היה זהוב. כשהפך לזומבי - העור שלו הלבין וקיבל כוחות אדירים בשל עבודת הפרך בסבלות. בכוחות של הגולם מפראג הוא פירק את עצמותיהם של הרוצחים, ולמותר לציין שגם העור שלו חזר להזהיב...
לאחר מותו של זאב מחליטים איתן, רותה, דוביק ודליה להרוס את המחסן המתפורר של סבא זאב ולהקים במקומו מחסן מפלסטיק. לשם כך הזמינו פועל סיני שיחפור מקום לרצפת בטון. הפועל הסיני מוצא את עצמותיה של התינוקת שהורעבה למוות על-ידי זאב (עמ' 363-360). ושוב, למרות שאיש זר ראה את הזוועה - המשפחה איננה חוששת מהתערבות המשטרה - כבר אמרנו השוטרים טיפשים... הם גם לא יקפידו ששלושה נרצחים ועוד עז קבורים בתוך בור שליד מערה בוואדי של סבא זאב. הם כנראה לא חסרו לאף אחד...
ציינתי קודם שרותה תבורי היא הגיבורה הראשית, אבל מתמצית סיפור המעשה שהבאתי לעיל - מעמדה הוא שולי לחלוטין, ובכן רותה באמת מדברת המון בספר זה, וחלק גדול מהקורות הנ"ל מגיעים לידיעת הקורא מפיה, שכן היא מתראיינת כמעט לכל אורכו אצל חוקרת מגדר בשם ד"ר ורדה קנטי שמעוניינת בתולדות תושבי המושבה (עמ' 31).
רותה נחשפת כמפטפטת כפייתית, ובמקום קורות המושבה, היא מלעיטה את החוקרת בקורותיה של משפחתה, ולאורך כל הווידוי הארוך של רותה - רק פעם אחת החוקרת מסיבה את תשומת ליבה כי היא לא מספרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע (עמ' 312). זאת ועוד: רותה מספרת לוורדה קנטי דברים אינטימיים לחלוטין שאין כל סבירות שאמנם דברים כאלה אפשר לחשוף בפני אדם זר לחלוטין: מתי ואיך שכבה עם בעלה, עם מי שכבה לפני שהכירה את איתן, איך היא שכבה עם תלמיד שלה לשעבר בתקופת היובש כשאיתן הפך להיות זומבי, מה קורה לה כשהיא מתמלאת תשוקה מינית, גודלם של שדיה וכו' (עמ' 75, 102, 131, 135, 195, 204, 242, 245, 247, 254, 261-260, 313, 318).
המידע מגיע לקורא מכלים שונים - בראש ובראשונה, כאמור, מהווידוי של רותה, אבל סיפוריהם של זאב, של הפושעים המוציאים אדם להורג וסיפור הנקמה של איתן מסופרים מנקודת ראות של מספר כל יודע. בנוסף לכך יש גם סיפוריהם של העורבנים הרואים הכול מלמעלה (עמ' 262 ואילך), ויש גם סיפורים שסיפרה רותה לנטע כשהיה חי, וגם לאחר שנפטר, וכן סיפורים שכתבה רותה לעצמה על קורות המשפחה (עמ' 36 84-79, 129, 178, 200, 220-213, 288, 328-323, 339, 367), וכל נקודות הראות האלו מופיעות בערבוביה של זמנים, עד כי ממש קשה למצוא בה את הידיים והרגליים.
הזכרתי לעיל את תיקוני העברית של רותה ושל הפושע הבוס - סממן מאיר-שלווי מובהק. גם שם הספר נגזר מסממן זה, שהרי במילים "שתיים דובים" יש שגיאה דקדוקית, אלא ששגיאה זאת מצויה בתנ"ך (מלכים ב' ב' 24). רותה היא מורה לתנ"ך, והתלמיד החכם, עופר (נינו של יצחק מסלינה ששיתף פעולה עם זאב הרוצח), שלימים יהיה המאהב של מורתו, שואל מדוע לתנ"ך מותר לשגות בזכר ונקבה, ואילו לתלמידים אסור (עמ' 110-109, ראו גם 212, 313), ויש עוד סממן המאפיין את
מאיר שלו: הרחבת הדיבור על הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, בעיקר כשמדובר בשלושה אוהבי טבע כמו זאב, דוביק ואיתן - אנו מתוודעים לשמות צמחי בר ישראלים (ובוז לצמחים מיובאים כמו אורכידאות ובונסאי), לקולות ציפורים ולעקבות של חיות (עמ' 140, 170, 174-173, 189-188, 360, 365-362).
כאמור, אותה ורדה קנטי מומחית למחקר המגדר, ורותה מספקת לה מידע וגם דעה בנדון: מצד אחד היא מתעבת את הרֵעות הגברית ואת טיולי הגברים שאינם אלא משחק של גדולים (עמ' 98, 144). רותה יודעת לספר שכל החיות הנדרסות בכבישים הן זכרים - כי זכרים אוהבים להסתכן, ואילו הנקבות זהירות כי הן צריכות לגונן על ולדותיהן (עמ' 349-348). רותה מזכירה גם שאיתן החליף את שם משפחתו "דרוקמן" בשמה - "תבורי" והפך חלק מהמשפחה. (עמ' 70 ואילך). עם זאת, רותה מתעבת גם נשים הנושאות שני שמות משפחה ומדברות על אינטליגנציה רגשית (עמ' 242), והיא מלאת הערצה כשהיא נוכחת ברעות הגברית (הקמאית!) שבין זאב הזקן ואיתן, הבעל של נכדתו רותה (עמ' 205-196).
עמל רב השקעתי בקריאת הספר הזה, ובדיעבד אינני בטוח שהיה שווה.
