לפני כמה ימים שמעתי בחדשות ידיעה משעשעת, מצחיקה עד כדי כך שאפילו הקריינית לא הצליחה להסתפק וצחקקה תוך קריאת הידיעה. אתם יכולים לבדוק באתר רשת ב' בתוכניות מוקלטות (ב-8 בספטמבר 2014, חדשות שעה שלוש אחרי צהריים). מה בישרו לנו באותה הידיעה? בנמל אשדוד קיבלו לעבודה 60 סוורים חדשים. עד כה לא מצחיק. הליך ראיונות לקח זמן רב כי המטרה הייתה לא לקבל קרובי המשפחה של העובדים הוותיקים. עשו מאמץ עילאי והצליחו במשימה - אין בין הסוורים החדשים קרובי משפחה למעט בני דודם. כאן בא הצחקוק של הקריינית הנחמדה. אבל אני לא צחקתי. אני כעסתי. לא על עובדי הנמל שמסובבים את כולם על העצבה הקטנה, לא על מנהלי הנמל שלא מצליחים לעמוד כצוק איתן מול הוועד החזק וגם לא על השר הממונה ולא על הממשלה. אני כעסתי על
מבקר המדינה. המשפט הבא בפיה של הקריינית אחרי הצחקוק היה: "מבקר המדינה בדוח האחרון ציין כי 40% מעובדי הנמל הם קרובי משפחה". אם המבקר חשף את הליקויים, למה אני כועס עליו?
כי בפועל הוא לא מילא את תפקידו, הוא כשל. מי בארץ לא יודע מה קורה בארגונים כגון נמל אשדוד? בשביל זה אני לא צריך בדיקה יקרה של מחלקות ענקיות של המבקר. משרד מבקר המדינה לא עוד גוף חוקר. אין לנו צורך במשטרה נוספת או בפרקליטות. המשרד אמור לחשוף כשלים מערכתיים.
אתם מבינים שנמל אשדוד לא יחיד "במערכה". שותפים לו נמלים אחרים, חברת חשמל, גופים ציבוריים נוספים. לפני זמן מה שמעתי אחד האחראים לפיתוח ספורט אתגרי בישראל אשר בתשובה לשאלה איך עוזרים לספורטאים מצטיינים, סיפר בסיפוק רב כי מספר משתתפי האולימפיאדה התקבלו באחרונה לעבודה בחברת חשמל. וכולם מבינים במה מדובר, איש לא שאל: מה קשור? ברור שאם אתה עובד בחברת חשמל - אתה מסודר מבחינה כלכלית.
בדוח שלו המבקר הצביע על העברה הלא נכונה. אין שום רע בכך שפועל מביא למפעל בו הוא עובד את בנו, את אחיו, את בן-דודו ואחיינו. דבר מבורך. הבעיה לא כאן. חוסר ידיים עובדות מרגישים בענפים רבים במשק - בבניה, בתעשיה, בחקלאות. הקבלנים ויזמים מתחננים לממשלה להגדיל מכסות ל
עובדים זרים כי הישראלים לא רוצים ללכלך את ידיהם. ומה פתאום הם שואפים לעבוד בנמל? מה, מקומות העבודה שם מרוחים בדבש? אכן כן. כדי להבין זאת לא צריך להיות מבקר המדינה. הכול יודעים שעבור אותו סוג של עבודה - להרים, לחפור, לספור, לתקן, להרכיב, לנקות וכו'- בר המזל בנמל, בחברת חשמל, בעוד כמה מקומות מקבל פי שלוש. וזה קרה כי מישהו עבר על החוק.
תפקידו של המבקר - לרדת לשורש הבעיה. והבעיה כאן היא לא וועדי עובדים (אם נותנים לך - לא תיקח?). הבעיה היא בחקיקה לקויה, ובהתנהגות מושחתת של אלה שאמורים היו לשמור על כספי הציבור. הם או נרדמו בשמירה או ויתרו ממניעים פוליטיים וקרייריסטיים. המבקר חייב לדרוש לשנות חוקים. אם נדרשת מעורבות של המערכת המשפטית - לדרוש גם ממנה. צריך לשלוח לבית סוהר כמה פוליטיקאים או מנכ"לים שאחראים למצב.
אומרים לי: בעבר חתמו על הסכמים קיבוציים, עכשיו אי-אפשר לעשות דבר, הם מחזיקים את המדינה בגרון, שולטים בשלטר. שטויות. אפשר לבטל הסדרים עם וועדים. כול יד שמושטת לשלטר מיד לאזוק באזיקים. הבעיה כאן לא רק כלכלית - היא גם מוסרית, כי העיוות משחית. למה אבוטבול מרחוב ארבע ארצות ילך לעבוד כפועל עבור שכר מינימום כאשר שכנו לוי עובד בנמל ועבור אותה העבודה מקבל 15 אלף שקל? וכול התנאים? ואחזקת רכב, ומתנות נדיבות לכול חג, וחופשות על חשבון החברה, וארוחות במסעדות גורמה ומה לא? או תספקו את התנאים לכולם - או תבטלו לאלה שקיבלו אותם לא כדין. כי עבור הסידור משלמים אנחנו, אזרחים שומרי חוק - זה מייקר מוצרים, שירותים, חשמל, מים...
אם דגל שחור מתנוסס מעל גוף ציבורי - חייבים להוריד אותו בלי תירוצים.
