ימי אלול הנוכחיים נחשבים ימים של חשבון נפש.
בשיר הזה קריאה לחשבון הזהות.
כאשר ראה המנהיג המופלא את החורבן הפיסי הוא העלה את עם ישראל על פסים של בניין רוחני. עם הזמן פעם ירדנו מהפסים ופעם עלינו עליהם בלי לדעת לאן נוסעים היהודים, כי הנהג היה מישהו אחר. בירושלים הנצורה שרפו אסמים כדי להכריח את האופוזיציה להילחם עד מוות. והתוצאה: חורבן כללי.
במדינת ישראל מי תופס את ההגה? לאן לוקח אותנו המנהיג? לאן נוסעים?
ההיסטורי שחוזרת אינה חוזרת במדויק, היא משתעשעת: יש אסמים שונים: אסם חרדי-אסם שמאלני-ימני-מזרחי-חילוני. מי ישרוף למי?
כשהגיעה עונת החורבן
כְּשֶׁהִגִּיעָה עוֹנַת הַחֻרְבָּן,
וּמִכָּל הַמְּעָרוֹת יָצְאוּ הָאֲנָשִׁים לְגַלּוֹת עִיר חֲדָשָׁה שְׁמָהּ יַבְנֶה,
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
בְּיָדוֹ מְעַט גַּרְגְּרֵי חִטָּה, וּבְשׂוֹרָה.
יָמִים בָּהֶם שָׁכְחוּ אֶת
זִוּוּג הָעֹקֶץ וְהַדְּבַשׁ.
וְאִשָּׁה לֹא הֵכִינָה דָּגִים קְטַנִּים לְעוֹרֵר אִישׁ
אָז רַבֵּנוּ הֶעָדִין יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כַּמֵּת
אוּלַי יַצְלִיחַ לִבְקֹעַ אֲסָמִים שְׂרוּפִים בְּלִבְבוֹת יְרֵאֵי הַשֵּׁם
הוּא יוֹדֵעַ רֶגֶל מִי מְדֻשֶּׁנֶת וּלְמִי הַנַּעֲלַיִם לוֹחֲצוֹת
וְאֵיךְ הֵם שׁוּב עוֹבְדִים עַל ה' יִתְבָּרַךְ בָּעֵינַיִם
הוּא מֵכִין אֶת הַיְּצִיאָה מִיְּרוּשָׁלַיִם, מִבְּנֵי בְּרַק,
וְעַכְשָׁו הוּא חוֹכֵךְ בְּדַעְתּוֹ:
מַה יָצִיעַ לָאַדְמוֹרִי"ם הַנּוֹפְשִׁים בִּשְׁוַיְץ?
וְאֵיזֶה תּוֹעֶלֶת חֲדָשָׁה מַמְצִיא הַחֻרְבָּן הַנּוֹכְחִי?
לְאָן יִצְטַמְצֵם הָאוֹר שֶׁלֹּא צָלַח?
הוּא עָסוּק בִּלְפַרְמֵט אֶת הַדִּיסְק הַיְּהוּדִי
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִמְּחִיצָה אַחַת
בֵּין הַיְּהוּדִים לְבֵין עַצְמָם
וְהַגְּבָעוֹת בֵּינְתַיִם מִתְמַלְּאוֹת בְּאֹבֶךְ אֹדֶם וְזָהָב
בִּבְעֵרָה שֶׁל אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע לִי אִם זְרִיחָה הִיא
אִם שְׁקִיעָה מִמִּזְרָח וּמַעֲרָב.
