לא סרבנות אלא מרד נגד השלטון <br>

הפעם לא מדובר בסרבנות שמאלנית לבצע מטלות צבאיות. הפעם מדובר באקט פוליטי שעל-פי תוכנו נראה שחובר בידי תועמלני השמאל הקיצוני של "בצלם", במטרה להוביל את אזרחי ישראל להתנגדות פעילה למדיניותה של הממשלה הנבחרת. לא צריך להיות מומחה בתורת הנסתר כדי להבין את מקור השנאה העצמית הזו של השמאל.

הדברים כתובים במכתב הסרבנות, בפירוש ובמדויק, כך: "מיליוני פלשתינים חיים תחת השלטון הצבאי הישראלי כבר יותר מ-47 שנה. שלטון זה שולל מהם זכויות בסיסיות ומפקיע מהם קרקעות נרחבות כדי ליישב בהן יהודים שכפופים למערכת שונה ונפרדת של חוקים, שיפוט ואכיפה. המציאות הזו איננה תופעה בלתי נמנעת של מאמצי המדינה להגן על עצמה אלא תוצאה של בחירה.

"להרחבת התנחלויות אין דבר עם הגנה עצמית וכך גם להגבלות בנייה ופיתוח, לניצול הכלכלי של שטחי הגדה, לענישה הקולקטיבית של תושבי רצועת עזה ולתוואי גדר ההפרדה... איננו מסוגלים מצפונית להמשיך ולשרת את המערכת הזו ולפגוע בזכויותיהם של מיליוני בני אדם".

על-פי הדברים האלה מסתבר כי במסגרת תרבות השקר של השמאל הישראלי כנראה מותר לסלף בזדון את המציאות, להתחפש לסרבני מלחמה פטריוטים-כאילו, ולעשות כול מעשה נפשע כדי להשחיר את פני המדינה ולהתוות לה תדמית שטנית.

סרבנות היא סוג מסוים של פשע וככזה היא עבירה שצריך להישפט בגינה. סרבן הוא אדם המסרב, בכוונה, לציית לפקודה או לצו חוקי. הסרבנות יכולה להתקיים בהקשר של מאבק פוליטי המגיע עד כדי מרי אזרחי. לעתים הסרבנות משמשת ככוח פוליטי כאשר הסרבנים מנסים לפרסם את סיפורם בתקשורת, לעורר דעת-קהל חיובית לדעותיהם, ולהביא להתחזקות הזרם הפוליטי המייצג את דעתם. כיוון שברור לחלוטין באיזה זרם פוליטי המדובר הפעם יש הכרח לפרסם מספר שאלות שיוזמי מכתב הסרבנים מנסים להעלים מידיעת הציבור כדי שלא תיחשף האמת שהמדובר באקט פוליטי ולא במהלך מוסרי.

בראיונות מתוזמנים לתקשורת סיפרו מובילי המהלך הפוליטי הזה כי "הרעיון למכתב התבשל במוחם במשך שנה. זה התחיל בשיחת סלון שגרתית של חברים מהיחידה שנשארו בקשר אחרי השירות הצבאי. הכול התנהל בצורה מאוד זהירה. דיברנו על המחשבות שלנו ועל סימני השאלה וחשבנו על דרכי פעולה שאנחנו יכולים לבחור בהן. היה חשוב לנו שהמכתב יהיה חד וממוקד, כדי שתהיה לו הסכמה רחבה ככול האפשר. חשוב היה לנו לחדד שאנחנו מסרבים רק בגלל שאנחנו לא יכולים, מבחינה מצפונית, להמשיך ולהיות כלי להעמקת השלטון הצבאי בשטחים". לאחר שניסחו את המכתב החלו לשתף אנשים אחרים ביחידה, בשיטת חבר מביא חבר. ההתנהלות הייתה דיסקרטית, "כדי שזה לא יגיע למי שלא צריך לדעת מזה".

התהודה הרחבה שעורר מכתב הסרבנות לא נולדה מאליה. ברור לחלוטין כי יד מקצועית בחשה בקלחת. ולכן כל כך חשוב שהציבור שוחר האמת יקבל את התשובות האמתיות לתהיות לגבי נסיבות הולדת המכתב והן: מי יזם את המכתב ומי ניסח את הדברים הכתובים בו, מי היה איש הקשר לתקשורת שניפחה את המעשה, מי מימן את העלויות, מי החליט לשגר את המכתב לראש הממשלה ולא אל שר הביטחון למשל, איזו מפלגה הייתה מעורבת בהולדת הסרבנות. שאלות לא חסרות.

פרסום תשובות האמת על השאלות האלה יוכיח בעליל דבר אחד. המדובר באקט פוליטי שסיבת הולדתו, לקראת בחירות אפשריות בזמן הקרוב, להסית ולהבעיר אש כנגד מדיניות ההתנחלות של הממשלה.

התגובות כנגד מכתב הסרבנות והסרבנים עצמם היו חריפות ביותר והן נעו כמטוטלת דקת להב בין טיעונים הגיוניים לבין טיעונים אמוציונליים.

למשל: "את ה-43 הללו צריך לשפוט, להכניס לכלא ולזרוק מהיחידה; סירוב פקודה הוא גידול ממאיר, שיש לכרות אותו בעודו באבו; הגיע הזמן שכל המפגינים בע"פ בכתב וברגליים, שעוברים על החוק, ייענשו בכל חומרת הדין, ואלה שנוהגים בנורמות פסולות ובמוסר סלקטיבי, יוקאו מהחברה הישראלית, וילכו לעזה; כפי שנערכים אל מול אויבים מבחוץ, צריך לנהוג מול אויבים מבית; אין שום הבדל בין מי שפוגע בישראל בנשק, למי שפוגע בה במעשים שגורמים נזק לציבור רחב ולאינטרסים לאומיים חיוניים; החותמים האלה צריכים להיכנס לרשימה השחורה של חשודים בחוסר נאמנות למדינה; יש למנוע מהם שירות בצבא ולשחררם בקלון; חייבים לשים סוף אמתי ומוחלט לאנרכיה לפיה כל אחד מנסה להחליט אילו חוקים ותקנות הוא מקיים ואילו "אינם בשבילו".

דבר אחד חייב להיות ברור וחד-משמעי: אסור שהמדינה תשב באפס מעשה ולא תפעל מידית כדי למגר את התופעה הפסולה הפוגעת ביסודות הקיום הדמוקרטי, אולי מחשש שהתקשורת השמאלנית תשלוף את ציפורניה כנגד השלטון ובעד המתמרדים בו.