ראש הממשלה חוזר וטוען שיש להגדיל את תקציב הביטחון במיליארדים רבים. הביטחון קודם לכל, כך לפי דברי ראש הממשלה. בהנחה שכל אזרח במדינת ישראל מייחל למקסימום ביטחון, מן הראוי לדון בסוגיה הזו כדי להבין מתי משיגים ביטחון מספק, כמה צריך להשקיע, ומה צריך לכלול תקציב הביטחון?
להזכיר לקוראים שמדינת ישראל היא אחת המדינות הבודות בעולם המערבי שאין בה תקציב רב שנתי לביטחון, אין תכנון ארוך טווח אלא מדי שנה בשנה משרד הביטחון נלחם במשרד האוצר, ולהפך, עד שראש הממשלה מתערב ואז נקבע תקציב בלתי מחייב בעליל. למה בלתי מחייב? נסביר זאת בהמשך. נסתפק כאן בקביעה שמעולם למערכת הביטחון לא היה חסר כסף. כל אימת שהיה צורך להזרים סכומי עתק, בעתות מלחמה במיוחד, הממשלות עשו זאת ולא קידשו את תקציב הביטחון שנקבע לאותה שנה.
לכאורה ניתן היה להשיג ביטחון מרבי לו כל מערכות המדינה היו משועבדות לביטחון. התעשיה הצבאית, המו"פ הצבאי, הרכש וההשקעה בכוח אדם לעולם לא תפסיק כל זמן שמדינה מחליטה שיש לנהל גם חיים אזרחיים, ושביטחון לאומי זה גם חינוך, וכלכלה בריאה, וגם רווחה. ברגע שמשעבדים את מרבית המשאבים לביטחון במובן הפשטני ביותר של המילה, כי אז כל התחומים האחרים יוזנחו בעליל.
אפשר גם לגייס את כל המילואים לכל ימות השנה, להגדיל משמעותית את צבא הקבע, אפילו להפוך חלק מהתעשיה האזרחית לתעשיה צבאית. השאלה היא, האם גם אז ניתן יהיה להשיג ביטחון מוחלט?
התשובה היא לא. אין אף מקרה בעולם הדמוקרטי שבו המדינה הופכת לקסרקטין אחד גדול. ישנן מדינות טוטליטריות בהן השלטון מוכן להקריב את האזרחים למען "ביטחון". הדוגמאות רבות, החל מקוראיה הצפונית כיום, ובריה"מ לשעבר. האם השקעות העתק סייעו למדינות מסוג זה? לא רבתי. יש לקוות ראש הממשלה אינו מתכוון להעתיק את הדגם הצפון קוריאני או האירני כדי להשיג "ביטחון מרבי".
מכאן שהמסקנה הגיונית ביותר היא הצורך בניהול סיכונים וניהול תקציב ביטחון בצורה עניינית, בלתי מתלהמת, ולקיחת אחריות. מי שמתנגד להגדלת תקציב הביטחון למדדים מפלצתיים אינו נגד מערכת הביטחון, גם אם יש כמה טוקבקיסטים הסבורים כך. חוסן חברתי-כלכלי הוא מיסודות הביטחון הלאומי. חברה שסועה, בלתי שוויונית, עם בעיות כלכליות קשות, אינה מסוגלת לייצר ביטחון מקסימלי גם אם משקיעים את אחרון השקלים בהצטיידות או כל דבר אחר הקשור בביטחון.
לפני שנתייחס להמלצות ועדות שעסקו בתקציב הביטחון, נקדים ונאמר בריש גלי: עובדה היא שבמלחמה האחרונה בעזה הדבר האחרון שהיה חסר היה הכסף. הממשלה לא חסכה בשום דבר. האם תוצאות המלחמה עומדות ביחס ישיר להשקעה הכלכלית? ראוי שכל אחד יתן לעצמו תשובה.
בשנת 2007 פרסמה וועדת ברודט בשהייתה ועדה מקצועית לקביעת יעדי תקציב הביטחון ובנייתו לטווחי זמן ארוכים. בוועדת ברודט היו תשעה אישים מוכרים: ברודט, כיו"ר, איש העסקים אלי הורוביץ, אלוף במיל'
אילן בירן, מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף במיל' איתן בן אליהו, ד"ר
קרנית פלוג, ד"ר ארנה ברי,
ניר גלעד, פרופ'
מנואל טרכטנברג ואילן מזרחי, לשעבר המשנה לראש המוסד ואז ראש המועצה הלאומית לביטחון.
ממשלת ישראל מעולם לא יישמה את ההמלצות של הוועדה על-אף שהיא אמצה אותן. גרוע מכך: בשנת 2013 החליט ראש הממשלה והקבינט שיש לגנוז, יותר נכון לזרוק לפח את מסקנות ועדת ברודט שמערכת הביטחון כלל לא אהבה אותן, ולהורות על הקמת ועדה אחרת לאותה המטרה, היא ועדת לוקר. מי שאינו זוכר,
יוחנן לוקר, אלוף במיל.
ומזכיר הצבאי לשעבר של ראש הממשלה. העמדת איש צבא בהווה או בדימוס בראש וועדה האמורה לדון בצעדים מכריעים לגבי תקציב הביטחון יש בה נראות בלתי סבירה. הוועדה עדיין לא גיבשה את המלצותיה ומי יודע מתי יקרה. עד אז תמשיך ההתנהלות המוכרת ממנה נהנים אנשי מערכת הביטחון כי כך לא ניתן לפקח על הנעשה. לכל אלה יש להוסיף את השדולה החזקה ביותר שיש במדינה הפועלת לטובת מערכת הביטחון המתגייסת תמיד לטובת המערכת. זו תופעה בלתי ראויה.
תקציב הביטחון אינו מפוקח כהלכה על-ידי הגורמים המוסמכים. זו רעה חולה. שנית, אסור למדינה חפצת חיים להתמסר טוטלית לדרישות מערכת הביטחון כי התמסרות מעין זו עלולה להביא לקריסת המערכות האחרות.
