אם עשרה חכמים לא יכולים להוציא מהמים אבן שזורק לתוכם טיפש אחד, תארו לעצמכם מהו האפקט של שלושה טיפשים שזורקים יחדיו שלוש אבנים. זה בדיוק מה שקרה בסיפורה המוזר של עו"ד אביטל בן-נון על שופט שהטריד אותה מינית. שני הטיפשים הנוספים, אם תמהתם, הם
ציפי לבני ו
יהודה וינשטיין.
תזכורת: בן-נון, לשעבר פרקליטה במחוז חיפה, טענה בראיון בגלי צה"ל ששופט מחוזי בעיר - שעדיין מכהן שם - הטריד אותה מינית ומספר פעמים ניסה לנשק אותה בעל כורחה. את שמו היא לא חשפה, אבל עורך דין אחר אמר ש"כולם יודעים מי זה". ועכשיו מתחיל מצעד הטיפשות.
הראשונה, כמו תמיד: ציפי לבני. לשרת המשפטים מספיק לקרוא משהו בעיתון, ומיד היא קופצת - במיוחד אם מדובר בנושא שמעניק יחסי ציבור טובים, כמו זכויות נשים. נדמה לי שכבר יצא לי לומר, שעל ציפיטפוט ניתן להעתיק מילה במילה את דבריו המפורסמים של
מישאל חשין על הדרך בה נולדת עתירה לבג"ץ - בהבדל אחד קטן: אנחנו מדברים על שרת המשפטים, שאמורה להיות שקולה ואחראית. וכך אמר חשין:
"על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה".
גם הפעם, מיהרה לבני לירות מן המותן וכתבה לווינשטיין - תוך שהיא כמובן מקפידה לפרסם את הדברים: "אבקש לבדוק את הדברים, שכן מהראיון של הפרקליטה לשעבר במחוז חיפה עולה חשש לביצוע עבירה לכאורה על-ידי השופט וכן ידיעה של המערכת על האירועים האמורים. לפיכך אודה על בדיקה דחופה של הדברים, בעיקר לאור המצב הכללי והפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק".
השני היה וינשטיין. במקום לעשות איזשהו בירור ראשוני, הורה לראש אגף החקירות, ניצב מני יצחקי, לקיים בדיקה - ומובן שגם הוא מיהר ליידע את התקשורת. אם הוא היה מרים טלפון לבן-נון, ייתכן שכל העסק היה נגדע בעודו באיבו - אבל וינשטיין לא עשה זאת, ואז נסגר המעגל בדמותה של בן-נון.
"אני ממש לא רוצה את הבדיקה של המשטרה, ואין לי כוונה לשתף איתה פעולה. לא התלוננתי, ואני לא מתכוונת להתלונן. המטרה היחידה שלי בשיתוף פעולה עם התקשורת בעניין הזה היה לפנות זרקור לתופעה הזאת. אני לא מתכוונת לשום תליית אנשים בכיכר העיר, ולא מתכוונת להגיש תלונה או לשתף פעולה עם המשטרה", אמרה בן-נון לערוץ 2. ואז היא גילתה איזשהו פרט שמשום מה לא אמרה בראיון המקורי: "לא התלוננתי אז, ולא אתלונן כעת - זה הכל. שאתלונן על משהו שקרה לפני 18 שנה? אין לי עניין בזה, והכל התעורר בצורה אקראית. במשטרה יכולים להחליט מה שהם רוצים, אבל הם לא מחליטים עלי".
נניח בצד את הניסוח הילדותי ("הם לא מחליטים עלי") ונעסוק בעיקר: מדובר באירוע שלטענתה של בן-נון התרחש לפני 18 שנים - דהיינו: לפני פעמיים וחצי של התיישנות - ואין לה שום כוונה להתלונן במשטרה או לשתף פעולה עם החוקרים. כלומר: אין כל טעם בבדיקה כלשהי, ובעצם פעמיים אין בה טעם - גם בגלל ההתיישנות וגם משום שהקורבן (עם או בלי מרכאות) לא ישתף פעולה.
אז מה היה לנו? שרת משפטים חסרת אחריות שרצה לספר לחבר'ה לפני שבכלל ברור האם יש מיטה בחדר; יועץ משפטי חסר חוט שדרה, שממהר לפתוח בחקירה (סליחה, בבדיקה) לפני שבכלל ברור האם יש מתלוננת; ובעיקר - פרקליטה שפועלת בצורה תמוהה ביותר, המעמידה סימן שאלה גדול סביב אמינותה וסביב אישיותה. וכל זה - תוך שליחת רמזים מכוערים ומכפישים לעברם של שופטים מחוזיים, מבלי לנקוב בשם וכך גם מבלי להסתכן בתביעת לשון הרע. טיפשות אמרנו?
רשלנות פושעת.
